שימור ככלי לפרשנות

כנס של המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל ניסה להראות ששימור הוא לא רק אלמנט פיסי, ושבעצם שכחנו שמטרתו היא המהות, המורשת והזכרון. הבעיה היא שהזכרון שנבנה במהלך השימור הוא סלקטיבי: בישראל עד לאחרונה היה מקובל שהשימור מדגיש בעיקר את תולדות התנועה הציונית ותקופת הקמת המדינה. פרשנות חד מימדית זו, לדעת מארגני הכנס, שמה לעיתים קרובות בצד זיכרונות אחרים וקהילות אחרות שחיו כאן, כמו הקהילות הערביות.

הטענה המרכזית היא שהשימור הוא כלי לפרשנות. באמצעות השימור מחליטה החברה מהם האתרים הראויים להיחרט בזיכרון הקולקטיבי שלה, ואילו חלקים יימחקו ולא יבואו לביטוי במרחב הציבורי. תפיסה חדשה יותר של תחום השימור גורסת כי פרשנות של אתרי מורשת תרבות אמורה להתייחס לכלל הקהילות שעברו במקום ולהציג את סיפורן, גם אם הסיפורים נמצאים בקונפליקט. למעשה, פרשנות באתר שימור היא הצורה בה מוסברת ההיסטוריה של האתר למבקר בו. היא יכולה להיות בעזרת שילוט, בהסברה של מורי דרך, כמו גם באמצעות שימוש במודלים וירטואליים המשחזרים את העבר.

לדברי מרכז סדנת ירושלים לשימור ע"ש יעל לוין במחלקה לארכיטקטורה בבצלאל, האדריכל שמואל גרואג, "אחד הדברים שתחום השימור עובר היום הוא יותר התמקדות בתכנים של השימור עצמם, ולא רק טיפול במבנים ובחומר. זה כיוון עולמי. יש מעבר של כל תחום השימור מאלמנטים פיסיים לדברים היותר מונומנטליים והיומיומיים, מעבר לגישה יותר קהילתית ואנושית. דוגמה לכך יש גם בארץ בשימור של שכונת נחלאות בירושלים, שם הציבו שלטים בסמטאות המספרים על משפחות שחיו בשכונה ההיסטורית.

"סביב נושא זה עולה השאלה של פרשנות. משמעותה שני דברים: האחד, מה אתר השימור עצמו מציג, איך הוא מספר על עצמו, ושנית, כיצד השימור עצמו הוא כלי לפרשנות, מה בוחרים לשמר ועל-ידי זה מצביעים על מה חשוב למי שעשה את הבחירה. הבחירה באתר שימור היא בעצמה כבר פרשנות".

גרואג אומר, שהשימור הישראלי כיום מאוד עסוק בארכיאולוגיה, בתקופת טרום המדינה וראשית ההתיישבות הציונית ובשימור סביב תל אביב, של התנועה המודרניסטית. "בארץ יותר נטו להתעכב על היבטים של ראשית הציונות, ולמעשה היתה מחיקת הסיפור הפלסטיני", הוא אומר. "אבל זה לא מתבטא רק בזה. עד היום, למשל, לא מופיעות בשימור העליות הראשונות, העליות של אחרי הקמת המדינה, המעברות. אלה דברים שכן צריכים להיכנס לשיח של השימור. הם נראו כמחוץ לתחום השימור, אך מתחילים להיכנס. חשוב להדגיש שחלק מהשינוי הוא בזכות דיונים והעלאת מודעות. בתל אביב למשל, בתחילה השימור של הבאוהאוס נראה ביזארי, אך היום הוא בקונצנזוס. גם העובדה שיש מסלולי לימוד לשימור, למשל בטכניון ובאוניברסיטת תל אביב, עושה את השינוי".

מתעלמים מהפלסטינים

גרואג מנתח כדוגמה את תופעת השימור הגורף של המורשת הטמפלרית בארץ, מול אי השימור של המורשת הפלסטינית. "השימור של המורשת הטמפלרית כיום נראית לנו מובנת מאליה, אך בעבר זה לא היה חד משמעי. אלה אנשים שבדור השלישי חלקם היו חברים במפלגה הנאצית, ועם זאת הנושא הזה כאילו נמחק. למה? חלק מהעניין זה בגלל שהיה מחקר מקיף על הטמפלרים והיתה הערצה לבנייה שלהם. הם שידרו משהו אירופאי שרצו לחקות פה. מאידך, לגבי המורשת הערבית יש מן פחד, חרדה. כאילו אם נזהה את כל הסימנים שהיו כאן לפנינו, זה יהיה איום גדול. צריך היום להבין שלכל מי שהיה כאן לפנינו יש את המקום שלו, וצריך לתת לו את הכבוד ולהזכירו".

האדריכל אמנון בר אור מסכים לדברים, ומדבר על השימור ככלי להשכחה. לדבריו, "בדרך כלל השימוש הוא כלי לזכרון, אך בארץ הצלחנו במשך שנים לחיות עם זכרון סלקטיבי ולהשכיח דברים בעיקר באמצעים פיסיים והשמטות נרטיביות. כך למשל, המושג "נכבה" נכנס רק לפני כשנה לספרי הלימוד בבתי הספר. בשנים האחרונות היתה התקדמות בנושא השימור בישראל והתחלנו בשימור של עצמנו - למשל הבאוהאוס בתל אביב. באחרונה גם התחילו בארץ להיות מודעים לכך שיש מרחבים שהם פעם היו ערביים, ואיננו יכולים למחוק פרקים שלמים. היום זה הופך לשיח לגיטימי, וכבר לא בא ממקום של שמאלנים מול ימנים, או ציוניים לעומת לא-ציונים.

"לא יכולה להיות היסטוריה חד צדדית. הדור הצעיר הוא בעיקר זה שקבע את הטרמינולוגיה של האוריינטליזם. בעיניי האוריינטליסט המקומי הערבי הוא אילם. אנחנו מדברים בשמם, אבל למעשה אנו לא באמת שואלים אותם מיהם ומאיפה באו, אלא מדברים במקומם. הקולות החדשים, ועדות עבודה משותפות והצטרפותנו לאונסק"ו הם חלק מהגורמים שמחייבים אותנו היום לגישה יותר שקולה בשימור", אמר בר אור.

יפו היא רק תפאורה

יפו היא דוגמה טובה, לדעת בר אור. תל אביב יפו נחשבת כמרכז תרבות יותר מערבי, ליברלי ואפילו שמאלני. בכל זאת ניתן לראות כיצד ביפו מוחקים שכבות שלמות מההיסטוריה העשירה שלה. לדברי בר אור, "לקחו עיר שנוסדה לפני 4,000 שנה והצליחו להשכיח תקופות שלמות כדי לייפות איזה היסטוריה שהיא לגמרי מדומיינת. כך, למשל, נשכחה המאה ה-19, אז יפו כונתה "כלת פלסטין" והיתה העיר החשובה שנפתחה למערב, השער לארץ. הגורם שמממן שימור ביפו הוא משרד התיירות, וניתן לראות, למשל, שהפרדסים שהיו ביפו לא קיימים בזכרון כיום, העיר העתיקה של יפו זה מדשאות ורקע לתמונות חתן-כלה (עם פסלים של הליגיון הצרפתי). בתל אביב השימור נועד להיטיב עם התושבים - הבתים המשומרים היקרים משמשים תושבים. השימור בתל אביב נובע מהצרכים שלנו למסד את הקיום שלנו פה. לעומת זאת, ביפו השימור נובע ממקומות אחרים. הוא ממומן על-ידי משרד התיירות רק עבור אורחים ותיירים מחו"ל. הוא למעשה תפאורה, ומבנה השעון הוא דוגמה לכך".

דוגמה קצת שונה ולא מוכרת הציג הארכיאולוג ד"ר נזמי ג'ובא. ג'ובא מוביל ביחד עם עמותת ריואק מזה 16 שנה עבודת שימור לכפרים עתיקים בגדה המערבית, ומספר כי השימור הפך לכלי למענה על צרכי הקהילה. לדבריו, העמותה משפצת בתים עתיקים שראויים לשימור, ומקשרת את העבודה הזו להתפתחות כלכלית חברתית של הכפר.

"לא מדובר רק על שמירת אבן, אלא גם של האדם", הוא מסביר. "במסגרת התהליך אנו מוצאים בכפר בית עם 15-20 חדרים, משפצים והופכים אותו לבית קהילתי, ומזמינים אליו אירועי תרבות ומוסיקה. אין בחברה הערבית בתים קהילתיים, אז כך אנו מכניסים את הרעיון הזה, מנסים להביא חיים מסוג אחר לכפר. הצד הישראלי לא מודע כלל לעבודה כזו". לדעת ג'ובא, גם היום השימור בישראל עוסק רק בציונות. לדעתו, "ניתן לראות זאת ביפו ובחיפה, שם עדיין לא משמרים מבנים פלסטינים או מורשת פלסטינית".

מנהל תחום שימור ברשות העתיקות, רענן כסלו, שעוסק רבות באתרי העתיקות החשובים בישראל, ביניהם קיסריה, בית שאן ומצדה, מסכים שבסוג מסוים של פרשנות ניתן לייצר אמירה ערכית או פוליטית. לדבריו, אם עושים את התהליכים נכון ומקצועי, אזי התוצר נותן מענה נכון ותצוגה נכונה של כל הסיפור, כל החוויה.

"פרשנות ותצוגה זו בעצם סוג של התערבות באתרים שהם קולטי קהל", מסביר כסלו. "שאלות של אופן התצוגה והפרשנות עולות ברגע שאנו פותחים אתר לביקורי קהל, ואלה השאלות המרכזיות שתחום השימור עוסק בהן. יש הרבה עיסוק באתגר של שילוב ערכים תרבותיים וממצאים פיסיים. צריך לחשוב כיצד מפרשים את הממצא או האתר בצורה המיטבית למבקרים, בלי לפגוע באותנטיות.

״בארכיאולוגיה השאלה הפרשנית קיימת כבר מההתחלה. לדברי כסלו, הרבה פעמים בגלל שזו חפירה ארכיאולוגית פוגעים בשכבות שונות של תקופות מסוימות, שכן תמיד תקופה 'שוכבת' על תקופה אחרת. לצורך התמודדות עם האתגר הרשות מבצעת ניתוחים ערכיים וסקרים לגבי איזה תקופה צריך להציג ואיך להציג אותה נכון. אחד העקרונות החשובים הוא לנסות תמיד לייצר תצוגה של מירב התקופות - גם בשילוט וגם בשימור הפיסי, ולייצר חווית ביקור שלמה. כך, למשל, כשנכנסים לקיסריה רואים סרט הדמיה על ההיסטוריה שלה לאורך ההיסטוריה.

כסלו מדגיש, כי "המטרה של תצוגה ופרשנות היא לשמר בלי לפגוע בשום קהל, בלי להזניח שום תקופה ובלי ליצור חוסר איזון בין מקורי ללא מקורי, שלא תהיה תפאורה או זיוף במקום המקום האותנטי עצמו. לגבי השאלה של חוסר שימור המורשת הפלסטינית שעלתה בכנס - רשות העתיקות היא גוף מקצועי לא פוליטי, שפחות מתעסק בזה. הרשות שימרה במסגרת עבודתה כנסיות, מסגדים ובתי כנסת. הרשות בוחנת את הדברים באופן מקצועי במטרה לראות תמונה כוללת, ולא לפאר תקופה אחת על פני אחרות, אלא להראות את המיטב שבכל תקופה". **

orit-b@globes.co.il