לא על המופלטה לבדה

"שפע מזל, ברכה והצלחה הן מקצת המילים המבטאות את המונח "מימונה" - יום שעושים בו הפסקה מהחיים ומתחברים לטבע... ביום זה השמחה דחקה את רגליו של העצב, עראק ויין נשפכו כמים, ונשים הפליאו בתבשיליהן. שולחן המימונה היה גם כרטיס הביקור של עקרת הבית. אסור היה לה לפשל. עיניהם וחיכם של מאות אורחים יבחנו, יטעמו ויוליכו את הקול. מכל מקום, את המחמאות יקבל הבעל, כי האישה מסתתרת מאחורי פס הייצור של המופלטה..."

(ניסים קריספיל, מתוך "קסם המטבח המרוקאי", מאת גיא פרץ / ניסים קריספיל, מבית "על השולחן" והוצאת כתר).

התיאור הציורי של ניסים קריספיל, הלקוח מתוך הספר החדש והססגוני שעושה כבוד לאחד המטבחים המפוארים בעולם, הוא תולדה של עשר שנות שהות ממושכת במרוקו, במסגרת מחקר שורשים מעמיק שערך קריספיל - סופר, אנתרופולוג וחוקר. רשמיו המרתקים של קריספיל ממרוקו, המתועדים בספרי מסע ובאלבומי תמונות מרהיבים פרי עטו ועדשתו, הניבו בין השאר את שיתוף הפעולה עם השף גיא פרץ, דור שלישי וגאה לשושלת טבחים ממוצא מרוקאי.

האלבום שהנפיקו השניים משלב בין מתכונים (פשוטים להכנה) מהמטבח המרוקאי המודרני של פרץ ובין סיפורי המסעות המרתקים של קריספיל, שבאמצעות מילותיו ותמונותיו מצליח להעביר את ניחוחות התבשילים הבשומים ישירות אל ארובות האף. מאחר שאחד הפרקים בספר מוקדש לחגיגות המימונה הבאות עלינו לטובה, התיישבתי עם קריספיל בחיק הטבע, חמושה במטעמים מתוקים ונהדרים שרקח לנו השף פרץ, לשיחה על מהותה האמיתית של המימונה וכיצד היא נחגגה במרוקו של פעם.

חג של דו-קיום

לא במקרה נחגגת המימונה באביב. מדובר בחגו של הטבע. במקור, מספר לי קריספיל, מדובר בחג פגאני ולא בחג יהודי כפי שחשבתי. "גם המוסלמים נהגו לחגוג את המימונה", מנפץ לי קריספיל את המיתוס הראשון הקשור למימונה, המחוברת באופן המשכי וטבעי לחג הפסח. "היהודים נטמעו באופן טבעי בתרבות הפגאנית ששלטה עד המאה השביעית, אז הגיע האסלאם לאזור". היהודים אימצו את היום ונהגו לצאת למעיין, לאפיקו של נהר, לפסגתו של הר או לצילו של יער. הגברים נהגו ללבוש בגדים לבנים, ואילו הנשים והילדים היו לבושים במיטב מחלצותיהם. המנהג היה לחגוג ליד אחד מקברי הקדושים הרבים, הפזורים ברחבי מרוקו, קברי צדיקים שנהגו להסתובב בין הכפרים ולאסוף נדבות לקהילות היהודיות. לאחר שמרבית יהודי מרוקו עלו לארץ, "אימצו" המוסלמים את קברי הקדושים וכיום הם חוגגים את המימונה לצידם.

קריספיל מציין את הרעות ואת הכבוד ההדדי שהיו קיימים בין המוסלמים במרוקו לבין שכניהם היהודים, מה שהבטיח (ועדיין מבטיח) לקהילה היהודית חיי שלווה ודו-קיום תוך יכולת לקיים את דתם היהודית בכבוד וללא מורא. במסגרת הקשרים ההדוקים עם האוכלוסייה המוסלמית, נהגו השכנים הערבים להעניק לשולחן המימונה של היהודים מוצרי חמאה וחלב, קמח ואלומות שיבולים, שאותם היהודים לא היו יכולים להחזיק בביתם בחג הפסח. בכל אלה וגם בשבעת המינים קישטו היהודים את השולחן, כדי לסמל שפע ופוריות וכדי לסמל את הזיקה לארץ ישראל. בתוך צלוחיות הקמח נהגו הערבים להסתיר עבור שכניהם הטובים מטבעות כסף למזל ולהצלחה.

"לכל יהודי בכפרים היה נותן חסות מוסלמי, ועל היהודי היה לגמול לו בדרך כלשהי", מספר קריספיל את אחד מסיפורי הדו-קיום המופלאים שבצפון אפריקה. "מאחר שהיהודים היו סוחרים ולא חקלאים, הם נהגו להעניק את הפרות ואת העזים שברשותם לשכנים הערבים. אלה נהגו לרעות אותן, לחלוב אותן ולטפל בהן, ובתמורה נתנו ליהודים חלב, חמאה ואת שאר התוצרת. היהודי גמל לשכנו על-ידי הזמנתו לחמין של שבת, שאותו הערבים אהבו מאוד, וכמובן לחגיגות המימונה, שתכליתן לקרב לבבות".

אי אפשר לדבר על קירוב לבבות בלי לדבר על אופיו הפוליטי של חג המימונה, כאן בישראל. שנים רבות לא ניתן להימלט מנוכחותם של שרים, חברי כנסת ואפילו נשיאים בולסים סופגניות ספינג' - ואם אפשר שהמראה יתנוסס על השער האחורי של עיתון יומי, הרי זה משובח.

"החג הוא חג אחווה", מאשר קריספיל. "הבתים במרוקו היו פתוחים עד שהשחר הפציע, וגם אם רבת בעבר עם מישהו, שומה עליו להיכנס לבית המימונה ולטעום מהמטעמים. בארץ, ביישובים שבהם יש ריכוזים גבוהים של עולי מרוקו, ניצלו האשכנזים את החג למסעות בחירות; אם היו סמוכים לחג, נהגו לעבור מבית לבית, להתקבל בברכה על-ידי המארחים ולהצטלם עמם. זהו חג שהאשכנזים נתנו לו גושפנקה, שהרי בשנות ה-50, כשהגיעו יוצאי מרוקו וצפון אפריקה למעברות וליישובים, מי בכלל חשב להיכנס לבתים שלהם, להתארח ולהכיר? רק אחרי שגילו את התועלת הפוליטית המופקת מהחג, התחילו לנסוע ליישובים ולהשתתף בחגיגות המימונה".

כמה מתוק הוא

אנחנו סוף-סוף נדרשים למהותו האמיתית של החג: האוכל. שולחן המתוקים של המימונה נועד "להמתיק את החיים, שבמרוקו של פעם היו קשים מאוד", מספר קריספיל. החיים בקהילת מרקש, לדוגמה, היו מרודים "ובכל יום שישי נהגו עניי העיר להישען על חומת בית הקברות ולהמתין לנדבות שיעזרו להם לעבור את השבת". סיבה נוספת למתוקים הרבים היא העובדה שהיהודים, בהיותם סוחרי תבלינים, נהגו ללכת הרבה ברגל, מכפר לכפר ומעיר לעיר, כדי למכור את מרכולתם. במהלך ההליכה הגוף איבד הרבה אנרגיה והיה זקוק למתוק. מכאן גם המנהג לשתות תה נענע מרוקאי מתוק כדבש.

תקרובת המימונה שהכין לנו פרץ כללה סופגניות ספינג' עם חור (לפרוטקציונרים מטגנות ה"מאמות" המרוקאיות גם את המילוי של החור), ארובות פסטל ממולאות בפיסטוק וטבולות בסירופ חם, וריבות מקליפות תפוזים, חצילונים ועגבניות שרי. "הייחוד של המטבח היהודי-מרוקאי היה לעשות אוכל מכלום", מסביר קריספיל. "אם היו קליפות של תפוזים, עשו מהן ריבה, ואם נשארו בשוק רק חצילים, גם מהם עשו ריבה. זה נכון שזה מטבח עשיר, צבעוני ותוסס, הרבה בזכות התבלינים הרבים, אבל לרוב נהגו היהודים לאלתר מאכלים מחומרים מאוד פשוטים".

מופלטות לא שלח לנו פרץ לפיקניק המימונה המאולתר. קריספיל מסביר לי, שאת המופלטה, מלכת המימונה, מכינים במרוקו ברחוב, על פלטה שמונחת על גחלים. היהודים מכינים את המופלטה העשויה קמח מיד בצאת החג, שכן אין צורך להתפיחה וללוש אותה.

אם התמזל מזלכם והוזמנתם לאחת מחגיגות המימונה הפרטיות - תרבחו ותסעדו. ולא - תוכלו להתענג על מטעמי המימונה במסעדה המרוקאית "אורו" במושב גאליה (ליד רחובות) או במסעדת "מסה" בתל-אביב. ב"אורו" תיערך במוצ"ש הקרוב חגיגת מימונה מסורתית ברחבה שמחוץ למסעדה, ואילו במסעדת "מסה" תתקיים במוצ"ש מימונה לבני העדה התל-אביבית, אף היא באוהל גדול שמחוץ למסעדה. אם תחפצו במימונה בקרב משפחות מרוקאיות - באשדוד, בירושלים ובכפר מימון מתקיימות חגיגות מימונה בבתים פרטיים ובחיק הטבע.