המחוזי מנע מבעלי מניות המיעוט בחברת תרו לתקוף את הקצאת המניות הפרטית לסאן ההודית

החברה "תרו תעשיות רוקחות בע"מ" הנה חברת תרופות ותיקה ומוכרת. בשנת 2006 התברר, כי בדו"חות הכספיים של החברה לשנים 2003 ו-2004 נפלו ליקויים. משכך קרה, התבצעה בדיקה יסודית של הדברים, ורק בחודש מרס 2007 הגישה החברה דו"חות חדשים לשנים אלה וכן את הדו"ח של שנת 2005. מדו"חות אלה עלה, כי בניגוד למצג, שהוצג קודם לכן ושלפיו החברה השיאה רווח נקי בשיעור 11 מיליון דולר, הפסדיה באותן השנים עלו על 30 מיליון דולר. עובדה זו הובילה לכך שלדו"ח 2005 של החברה התלוותה אזהרת רווח, לפיה קיימת אפשרות, שהחברה לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה. מילים אחרות: החברה מצאה עצמה על סף קריסה.

הון חיצוני

המצב האמור הביא את החברה לעשות כל שבידה על-מנת לצאת מן המשבר. בין היתר, על-מנת להזרים הון חיצוני לקופתה, היא הזמינה הצעות להשקעה. ואכן, זמן קצר לאחר מכן נכרתה עסקה בין תרו לבין תאגיד פרמצבטי הודי ענק בשם "סאן תעשיות פרמצטיות". עסקה זו הייתה מורכבת ממספר רכיבים. תחילה, לשם הזרמת כסף לקופת החברה ולמניעת קריסתה, הוסכם כי סאן תזרים לקופתה של תרו 45 מיליון דולר, וזאת כנגד הקצאת 7.5 מיליון ממניותיה, שאינן מקנות שליטה. חישוב פשוט מצביע על כך שההקצאה בוצעה לפי שווי של 6 דולר לכל מניה. באותה העת נסחרו מניות תרו על-פי שווי של 6.1 דולר לכל מניה. לצד ההקצאה וההזרמה, הוענקה לסאן אופציה עתידית לרכוש מניות נוספות של תרו, על-פי אותו שווי מניה. כמו כן, הוסכם על מיזוג של תרו ושל חברה-בת של סאן, או לחלופין על הענקתה לסאן של אופציה לרכוש את השליטה בתרו.

אף שהעסקה האמורה הזרימה חמצן לריאותיה של תרו והצילה אותה ממוות כמעט ודאי, נזעקו שתי חברות "קרן טמפלטון" ו"פרנקלין יועצים" - הנמנות עם בעלי מניות המיעוט בה ופתחו בהליכים משפטיים. הן ביקשו מבית המשפט המחוזי בתל-אביב להצהיר, כי ענייניה של תרו מתנהלים באופן, המקפח את בעלי המניות בה. בתובענתן הן ביקשו סעדים שונים להסרת הקיפוח ולמניעת קיפוח עתידי. בין היתר, הן ביקשו לקבל את הזכות להצטרף לעסקת הקצאת המניות, באותם תנאים של בעלי השליטה.

תהליך הצלה

במהלך ישיבת בית משפט, בפני השופטת דרורה פלפל, הגיעו הצדדים להסכמה, שלפיה הליך הקצאת המניות לסאן יימשך, אך זאת בהיקף של 90.5% בלבד. הוסכם כי הקצאת 9.5% המניות הנותרות תעוכב, בשלב זה, והן לא תוקצינה לסאן, וזאת עד להחלטה אחרת של בית המשפט, זאת לאחר שהוא ידון בטענות בעלות מניות המיעוט. הסכמה זו איפשרה את המשך תהליך ההצלה של תרו, ובלעדיה היא ככל הנראה הייתה קורסת. כך התאפשרו הזרמתם לקופתה של תרו של כ-40 מיליון דולר, והקצאתן לסאן של 6.7 מיליון מניות. בסכום הנכבד האמור עשתה תרו שימוש לשם תשלום לנושיה.

פחות מחודש לאחר אותו הסדר, נקטו "טמפלטון" ו"פרנקלין" בהליך משפטי נוסף. זו הפעם הן הגישו תובענה ובה ביקשו, כי בית המשפט יצהיר, כי עסקת הקצאת המניות לסאן בטלה ומבוטלת. בתובענתן החדשה הן טענו, כי בכך שהן הסכימו לאפשר את ביצועה של ההקצאה של 90.5% מן המניות, הן רק ביקשו לאפשר את הצלתה של תרו, אך לא היה בכך משום ויתור על מלוא טענותיהן, גם בנוגע לכך שההקצאה כולה בטלה מחמת ניגוד עניינים. סאן לא ראתה בעין יפה את הגשת התובענה, והגישה, מצדה, בקשה לדחייתה על הסף. בבקשתה היא הסתמכה על אותה הסכמה בפני השופטת פלפל, אשר איפשרה את ההקצאה של 90.5% מהמניות. סאן טענה, שלאור אותו הסדר, כל שנותר לדון בו, בקשר להקצאה, הוא בשאלה אם במסגרת הסרת או מניעת קיפוח המיעוט יש לאפשר לשתים להשתתף בהקצאה, בנוגע ל-9.5% מן המניות. לשם כך עוכב ביצועם של 9.5% מן ההקצאה, כך היא. סאן הוסיפה והסבירה, כי היא הסכימה להסדר האמור וויתרה על חלק מן המניות, שהיו אמורות להיות מוקצות לה, רק מאחר שרצתה להיות בטוחה בתקופת ההקצאה.

בקשתה של סאן לדחייתה על הסף של התובענה באה בפני השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן. היה עליה להכריע בשאלה אם "טמפלטון" ו"פרנקלין" מנועות מלהעלות טענות לעניין תוקף ההקצאה. תחילה היא הזכירה, שסאן כלל לא הייתה בעל-דין בהליך, שבמסגרתו הגיעו הצדדים להסכמה בפני השופטת פלפל. שהרי שם היה מדובר בהליך של קיפוח המיעוט בתרו. היא הזכירה עוד, שלמרות האמור, באי-כוחה של סאן, עוה"ד יואב רזין, ירון רוסמן ודנה זיגמן, נכחו בדיון והביעו את הסכמתה של סאן להסדר שהושג. "ביטול ההקצאה, משמעו, על כן, פגיעה בסאן, שבאופן פורמאלי לא הייתה צד לדיון, ופגיעה בצדדים שלישיים, כל אותם נושים שקיבלו את כספם בעקבות ההקצאה", קבעה אגמון-גונן. היא קיבלה את עמדת סאן ודחתה על הסף את התובענה לביטול ההקצאה.

מניעות מכוח הסדר

החלטתה של אגמון-גונן לדחות על הסף את התובענה התבססה על דוקטרינת השתק. היא קבעה, כי "טמפלטון" ו"פרנקלין" מנועות מלהעלות טענות כנגד תקפות ההקצאה. מניעות זו קמה להן מכוח ההסדר, שהושג בפני השופטת פלפל. היא הוסיפה וקבעה, כי הטענות, העומדות להן עתה, במסגרת ההליך שבפניה, "הן רק לעניין הצטרפות להקצאה כתרופה לקיפוח המיעוט". היא הוסיפה וקבעה, כי שאלות של קיפוח המיעוט יתבררו לאחר שיובהר כיצד הושלמה כל העסקה מול סאן.

בדרכה לדחות על הסף את התובענה, הזכירה אגמון-גונן, שההסדר, אליו הגיעו הצדדים בפני השופטת פלפל, נועד לאפשר את ההקצאה, ובכך להציל את תרו מקריסה מיידית. היא ציטטה את דברי בא-כוחן של "טמפלטון" ושל "פרנקלין", שאישר כי ההסדר יותיר "רזרווה" של מניות, ובכך יאפשר להן "שלא להתקפח" אם בית המשפט אכן יחליט, שהעסקה מקפחת אותן. היא קבעה, כי זו אכן הייתה כוונתם של הצדדים בהסדר.

או אז נפנתה אגמון-גונן לאזכר את ההלכה, המשתיקה בעל-דין, המבקש לטעון כנגד הסכם, שהוא היה צד לו, לאור הסתמכות משנהו על אותו הסכם. צד אינו יכול ליהנות מוויתוריו של משנהו, ולאחר מכן להעלות טענות נגד תוקפו של אותו הסכם. "ההשתק חל מכוח חובת תום-הלב, שממנה נובע האיסור על שימוש לרעה בהליכי משפט. פן של איסור זה משתקף במניעה לכפור במצג שבעטיו ניתן סעד במשפט ושבעקבותיו הצד האחר שינה לרעה את מצבו", ציטטה. היא הוסיפה ואיזכרה את הקביעה, שלפיה גישה "גמישה", המאפשרת ביטול הסכם פשרה כל אימת שמי מן הצדדים יסבור בדיעבד, שהפשרה לא הייתה מוצלחת או כדאית מבחינתו, "חותרת תחת יסודותיו של מוסד הפשרה. היא מערערת את הוודאות ואת הסופיות שהן מסימניו המובהקים של המוסד".

על-מנת שיקום ההשתק המסורתי, יש צורך להראות, כי הצד השני הסתמך על מצגו של רעהו ושינה את מצבו לרעה בהסתמך עליו. זו ההלכה. אגמון-גונן בחרה לנתח גם את ההשתק השיפוטי, החורג מדלת אמותיו של ההשתק הקלאסי. "בשנים האחרונות התפתחה בפסיקה תורת ההשתק השיפוטי או המניעה השיפוטית", פתחה בהצגתו והסבירה: "לפיה מנוע בעל דין מהעלאת טענות מסוימות במסגרת הליך שיפוטי, כאשר העלה טענות אחרות או פעל אחרת בנוגע לאותה סוגיה". היא מיהרה והבהירה, כי "הדברים יפים בענייננו". אגמון-גונן קבעה, כי לצורך ההשתק השיפוטי אין מדובר דווקא בצדדים לאותו הליך, וכי "ניתן להחיל זאת גם במקרה זה בו סאן לא הייתה צד" להליך, שבו הושג ההסדר בפני השופטת פלפל. "בעל דין שטען טענה בהליך אחד וטענתו התקבלה, מושתק מלהתכחש לטענתו גם בהליך נגד יריב אחר (שבעניינו לא נוצר מעשה-בית-דין) ולטעון טענה הפוכה", המשיכה.

דוקטרינת ההשתק

אגמון-גונן ראתה אף להסביר את הטעם לכך שהשתק שיפוטי יחול על בעל-דין גם בהליך אל מול מי שלא היה יריבו בהליך הראשון: "בעוד שתורת ההשתק מכוח מצג מתמקדת בצדדים ובמערכת היחסים ביניהם, הרי הדגש בהשתק שיפוטי הינו על היחס בין בעל-הדין לבין בית המשפט". היא הוסיפה והבהירה, כי משמעותה של דוקטרינת ההשתק השיפוטי היא חסימת בעל-דין מהעלאת טענות בהליך שיפוטי, אפילו מוצדקות הן לגופן, בשל התנהגותו בהקשר לסוגיה הנדונה, שדבק בה פגם. "היא מציבה מחסום דיוני בפני בעל דין מלטעון טענה דיונית, שאפילו נכונה היא, יש בה דופי של חוסר תום לב דיוני. תורה זו משתלבת בעקרון תום הלב אשר חדר לכל תחומי המשפט - המהותי והדיוני כאחד", קבעה.

בהשוותה את ההשתק השיפוטי להשתק הקלאסי, שבה אגמון-גונן והזכירה, שעקרון ההשתק המסורתי מחייב, כתנאי לחלותו, את קיומם של הסתמכות ושל שינוי מצב לרעה של בעל הדין שכנגד, שעה ש"דוקטרינת ההשתק השיפוטי מכוונת מבטה לא רק אל עבר מערכת היחסים בין בעלי הדין, אלא גם לעבר האינטרס הכללי של המערכת השיפוטית, המייצגת את עניינו של הציבור כולו. מטעם זה, לצורך השתק שיפוטי לא נדרש בהכרח קיומם של ההסתמכות ושינוי מצב לרעה של צד להתדיינות, אף כי התרחשותם של תנאים אלה עשויה לחזק את המסקנה בדבר קיומו של חוסר תום לב דיוני בהתנהגות בעל הדין האחר, העשוי להצדיק החלת השתק שיפוטי על טענה המועלית על ידו".

אגמון-גונן קבעה, כי בתיק שבפניה חלים הן השתק שיפוטי והן ההשתק המסורתי. "במקרה שלפניי מחייב האינטרס של המערכת השיפוטית שלא לאפשר למבקשות להעלות טענות בנוגע לתקפות ההקצאה (מעבר לאותן מניות שנותרו בנאמנות)", קבעה. "מסקנה אחרת תביא להסדרים שהצדדים לא יוכלו לבטוח בתקפותם, מה שיפגע כמובן ביעילות ההליכים השיפוטיים". היא קבעה, כי בהזרימה לקופת תרו את 40 מיליון הדולרים, התבססה סאן על הסכמת "טמפלטון" ו"פרנקלין", שמעבר לאותם 9.5% מן המניות, שהקצאת עוכבה בהתאם להסדר, לא יטענו טענות אחרות כנגד תקפות ההקצאה. "אם כעת בית המשפט יאפשר למבקשות לחזור ולטעון כנגד הקצאה לגופה, שוב לא יוכלו מתדיינים או מי מטעמם לסמוך על הסכמות שהושגו בבית המשפט. מצב דברים זה אין לאפשר", כך אגמון-גונן.

היא ראתה להדגיש, כי במקרה הנדון התקיימו אף שני התנאים להחלתו של ההשתק הקלאסי, היינו, הסתמכות ושינוי מצב לרעה. היא הוסיפה והדגישה, כי אלמלא ההקצאה הייתה מתבצעת, ואלמלא סאן הזרימה את הסכום הנכבד, "גם מעמדם של המבקשות היה נפגע". שהרי, במקרה כזה תרו הייתה מתמוטטת, מניותיה היו מאבדות מערכן, "וספק אם למבקשות היה נותר סעד כספי ממשי (להבדיל מהחלטות לטובתן)". היא הוסיפה וקבעה, יש לשער, שגם שיקול זה עמד לנגד עיניהן של "טמפלטון" ו"פרנקלין" וגרם להן להסכים להסדר בפני השופטת פלפל. "על כן, אין מקום, כעת, משקיבלו את מבוקשן, היינו, הכסף הוזרם, והחברה שוב עומדת על רגליה, לבטל את ההקצאה".

אגמון-גונן לא הסתפקה בדחייתה על הסף של התובענה. היא ראתה להביע מורת-רוח מכך ששתי בעלות מניות המיעוט עמדו עליה גם לאחר שבית המשפט הסב את תשומת-לבן לכך שאין לעשות כן, וזאת בדמות חיובן בהוצאות ושכר-טרחת עורך-דין בשיעור 50 אלף שקלים, בתוספת מע"מ. (ה"פ 718/07).