הבמאי ארי פולמן כובש את קאן

אמש נערכה ההצגה לעיתונות של הסרט הישראלי המפתיע "ואלס עם באשיר" והערב תהיה הבכורה הרשמית שלו. לא ברור אם בישראל יאהבו את מה שהבמאי ארי פולמן מעולל לנו בסרט הזה. בקאן, לעומת זאת, קיבלו אותו עיתונאים מכל העולם בהתפעלות מופגנת, מרשימה שבעתיים משום שבאה לידי ביטוי רק אחרי כמה דקות של דממה, עד אשר ההלם המיידי של התמונות האחרונות חלף סופית. אל יופתע איש אם "ואלס עם באשיר" יהיה בין זוכי הפרסים בעוד תשעה ימים.

זה סרט אנימציה דוקומנטרית, לכאורה חיה בלתי אפשרית, שעוקב אחרי במאי קולנוע, פולמן עצמו, המנסה לשחזר לעצמו את זכר שירותו הצבאי במלחמת לבנון הראשונה. לשם כך, הוא נפגש עם ידידים ששירתו יחד אתו ועם פסיכולוגים שמנסים להסביר לו את מנגנון ההדחקה אל תת ההכרה, וכל פגישה כזאת מלווה בהמחשה של הזיכרונות המסופרים ברקע. הסרט מתחיל כהצהרה אנטי-מלחמתית רבת עוצמה, שגוזלת משדה הקרב את כל ממדי הגבורה, המסירות והזוהר שרוב סרטי המלחמה מתפעלים מהם, ומשאיר רק את האימה, הפאניקה והבזבוז המשווע של חיי אדם, מחול שדים רצחני חסר כל היגיון שמלווה את החיילים יומם ולילה.

אבל ככל שהסרט מתקדם, ברור שהמטרה הסופית של פולמן היא להגיע למעשי הרצח בסברה ושתילה שבאו בעקבות רצח באשיר ג'ומאיל, ולהתנהגות צה"ל באותו המעמד. פולמן אמנם אינו רומז ולו לרגע שהישראלים הם אלה שביצעו את מעשי הזוועה, אבל עצם העובדה שעמדו מן הצד ולא נקפו אצבע, אלא להפך, האירו את הלילה בפגזי תאורה כדי להקל על הרוצחים מן הפלנגות הנוצריות את מלאכתם, מצמררת לא פחות.

במיוחד בולט הקושי בשל הקשר הפרובלמטי שהסרט מצביע עליו בבירור, בין האירועים כפי שהם מתוארים לבין מעשי רצח עם בכלל ולשואה בפרט, שמטילה על כולנו את צלה הכבד מנשוא. עדותו של רון בן-ישי המספר שגילה את אוזנו המנומנמת של אריאל שרון למתרחש ולא קיבל תשובה מספקת על כך, גם אם היא ידועה ומוכרת, עדיין תקפיץ כנראה לא מעט צופים ממושביהם בקולנוע.

האמת העירומה

סיפור כזה, גם אילו נעשה כסרט תיעודי מן השורה, עם צילומים ריאליסטיים ואולי קצת דוקומנטציה באמצע שתבהיר במה המדובר, אינו קל לעיכול. אבל פולמן הסביר, בצדק, שהמלחמה היא אירוע סהרורי, מחריד, מופרע ואבסורדי עד כדי-כך ששום תמונה ריאליסטית אינה יכולה להמחיש את כל הנורא שבה. חוץ מזה, תמונות של חיילים יורים, קורבנות נופלים, מעשי זוועה בסיטונות, כל אלה הפכו לעניין של מה בכך בעידן עודף האינפורמציה החולני שבו אנו חיים. משום כך, בחר פולמן לצלם את סרטו תחילה כסרט תיעודי למהדרין, אבל אחר כך, בעזרת המאייר דויד פולונסקי, האנימאטור יוני גודמן והצוותים שלהם, העביר את הכול לציורים מונפשים, כולם קודרים, מאיימים, חסכניים, מזכירים לא מעט באופיים רומנים גראפיים. בצורה כזאת קיבלה התעודה השגרתית לכאורה ממד יחיד ומיוחד, שאין בינתיים דוגמתו אם כי מתקבל מאד על הדעת שבקרוב יצוצו עוד הרבה סרטי תעודה מן הסוג הזה.

המהלומה הסופית שמנחית פולמן על צופיו מגיעה בסיומו של הסרט, כאשר ברגע האחרון מפנים לפתע הציורים את מקומם לתמונות אמיתיות ממחנות הפליטים, שבהם השורדים ובעיקר השורדות, מתאבלות על טווח משפחותיהם. אין עוד תחפושת ייצוגית של ציור, זאת האמת הזוועתית העירומה.

יש למה לחכות

כמה מן הרגעים בסרט הזה ודאי לא יישכחו במהרה, אם זה סיוט הכלבים הטורפים שבתחילתו, הסוסים הגוססים בהיפודרום של בירות או, לקראת הסוף, פניה ותלתליה של ילדה שנרצחה ומבצבצים מתוך ערמת גרוטאות במחנה הפליטים, ילדה שמזכירה לרון בן-ישי את בתו שלו. ואם העיתונות בקאן או הצופים הזרים שיראו את הסרט בעתיד לבוא, לא יתפסו בדיוק את המשמעות של סצנות אחרות, הן ודאי ייפלו על אוזניים קשובות בארץ. למשל, ההתייחסות של פולמן לעובדה שלהבדיל ממלחמות קודמות, אותה מלחמת לבנון הייתה הראשונה שבה נפלו חיילים בחזית שעה שהחיים בעורף נמשכו באין מפריע. למי שעוקב אחר פולמן, ובעיקר אחר עבודתו בטלוויזיה, כמה מן המרכיבים כאן לא יהוו הפתעה. העיסוק שלו בתת מודע נמצא כבר בסדרה המצליחה "בטיפול", שהוא היה אחד מכותביה, ואילו האנימציה ליוותה סדרה אחרת משלו, בשם "החומר שממנו עשויה האהבה". על "ואלס עם באשיר" עובד פולמן כבר ארבע שנים תמימות. קודם הפיק סקיצה, אחר כך סקיצה מפורטת יותר, וככל נרתמו עוד שותפים לעגלת ההפקה, התקרב הסרט לצורתו הסופית, כלומר לאורך של 87 דקות, שעלה בסופו של דבר כ-2 מיליון דולר. בין השותפים היום בסרט, לא רק קרנות וערוצי טלוויזיה מישראל, אלא גם מצרפת ומגרמניה, ולזכותו צריך לומר שעוד לפני שהגיע לקאן, הוא רשם כמה מכירות מחמיאות, בעיקר לארצות מערב אירופה.

קשה לדעת אם קאן ניסתה להיפטר מן ההשתתפות הישראלית כבר בהתחלה אבל עובדה היא שהערב יוצג בפסטיבל סרט ישראלי נוסף, גם הוא במשבצת יוקרתית. שבוע הביקורת נפתח השנה עם "שבעה" או כפי שהסרט נקרא בצרפתית "שבעה ימים" של רונית ושלומי אלקבץ. השניים שעובדים שוב בצוותא, הן ככותבים והן כבמאים, מרחיבים את היריעה של סרטם הראשון ("לקחת לך אישה"), הפעם מדובר במשפחה גדולה אבל עדיין במרחב סגור. משפחת אוחיון באה לשבת שבעה במהלך השבוע שנכפה עליהם לבלות יחד בתוך דירה אחת, צצים בהדרגה העימותים, הסכסוכים וההתנקשויות שנשמרו עד אז עמוק בפנים. רשימה ארוכה ומפוארת של שחקנים ישראליים הכוללת את יעל אבקסיס, משה איבגי, קרן מור, חנה לסלאו, אלון אבוטבול, חנה אזולאי-הספרי, גיל פרנק וכמובן רונית עצמה, מופיעים זה לצד זה, אבל מאחר שהסרט טרם הוצג כשנכתבות שורות אלה, אין מקום להרחיב עליו מעבר לכך.

ואם נוצר הרושם כאילו העיקר בקאן השנה הם הסרטים הישראליים, לא צריך להיסחף. זאת רק ההתחלה, ובהמשך עוד מבטיחים לנו, בין היתר, את קלינט איסטווד ואת סטיב סודרברג, את וים וונדרס ואת בארי לווינסון, את אטום אגויאן ואת נורי בילג'ה צ'לן. כך שיש למה לחכות. אמנם סרט הפתיחה, "על העיוורון" היה אחד הביזיונות הפחות נעימים שרשם הפסטיבל המפואר זה שנים רבות, למרות הספר המפורסם שעליו הוא מבוסס, המספר על מדינה שכל תושביה פרט לאישה אחת התעוורו. גם אם המשל הפוליטי והביקורת החברתית של חתן פרס נובל ז'וזה סאראמאגו, סופר פורטוגזי שאינו נמנה עם ידידי ישראל, עובר איכשהו, משאיר הסרט את הצופה אדיש ומשועמם כבר מן הרגע הראשון. שוב מסתבר שהכי קשה בפסטיבל זה לפתוח ולסגור אותו כראוי. בקאן נכשלים במשימה הזאת כבר הרבה שנים. נקווה שהאמצע יציל את המצב.