ביקורת ספר - אנקת גבהים‏

‎‎ביקורת ספר ‏‎‎ענת לויט

‏

‎‎ייסורי אהבה

‏

‎‎גם בתרגומו החדש, "אנקת גבהים" שומר על מקומו כקלאסיקה של כל הזמנים

‏

‎‎במזוודת השאלות שכל אדם קורא ספר נושא עמו בחייו, יש לפחות שתי שאלות קבועות: איזה ספר היית בוחר לקחת איתך לאי בודד, ואיזה ספרים שקראת בנעוריך מלווים אותך עד זקנתך. כן, יש בהחלט ספרים כאלה, לא רבים אבל יש, והם לאו דווקא יצירות מופת אבל הם בהחלט קלאסיקה על-זמנית, ולו משום שיש בהם איזה כוח - תימטיקה ורטוריקה פואטית כבירה, שמתקבעות בנשמת הקורא ומעצבות אותה וחותמות חלקים בה בחותם הספרים שהם בעלי הכוח הזה.

כאן סביר להניח שיש דיפרנציאציה מסוימת בין נשמת בנים לנשמת בנות. מכל מקום, כך זה היה בנעורי. בנים נטו יותר לעצב את רוחם באמצעות ספרי הרפתקאות נועזות, בעוד שבנות נסחפו ונשבו להמשך חייהן בין דפי הספרים עבי הכרס שכל דף בהם זעק זעקה אחת - זעקתה של הנפש המתייסרת בייסורים שאין קשים ומכלים מהם, זעקתה של האהבה! היום כבר לא כותבים ספרים כאלה. לא כותבים אפוסים בעלי תיבת תהודה אדירה, שמהדהדת שנים את זעקות הכאב של גיבוריה בלב קוראיהם.

‏

שני אפוסים כאלה ליוו אותי בנעורי. שניהם נכתבו על-ידי שתי האחיות לבית ברונטה. האחד הוא "ג'יין אייר" שנכתב על-ידי שרלוט ברונטה, והשני הוא "אנקת גבהים" שנכתב על-ידי אמילי ברונטה. עשרות שנים חלפו מאז קראתי את שני הספרים הללו לראשונה. שניהם זכו בעת האחרונה לתרגום חדש בעברית.

אלמלא נזדמן לי עכשיו לקרוא מחדש את "אנקת גבהים", אולי לא הייתי זוכרת כל פרט ופרט בעלילה הסבוכה ורווית היצרים, המתפתלת בין טירת אנקת גבהים לחוות ת'ראשקרוס. אבל את זעקות השבר של הית'קליף לאהובתו המתה, קתרין ארנשו, לעולם אי אפשר לשכוח. למה? כי אהבתו של הית'קליף - האסופי "חסר הרגש" כביכול, המתאכזר כמעט אל כל סובביו, ובכלל זה אל אשתו ובנו - אהבתו האלמותית לקתרין שלו, אהבת נער אסופי לבת אביו המאמץ, היא אהבה גדולה מהחיים. אהבה שהגבול בין החיים למוות אינו חל עליה. זוהי אהבה המכוננת חיים שלמים. אהבה חד-פעמית בין שתי נשמות, שבחייהן ובמותן הן בלתי נפרדות. אהבה שכל אחד ואחת מאיתנו רוצה בסתרי לבו לחוות בדיוק כמותה. אך כוחה המלא של אהבה כזו ניתן לה ביטוי אפשרי רק בספרים כמו "אנקת גבהים". מתוך כך ובשל כך הם שובים בנקל את הנפש הרעבה, החסרה-תמיד אהבה עוצמתית שכזו.

‏

אמילי ברונטה כתבה בחייה רק ספר אחד, את "אנקת גבהים" שלה, שזכה במהלך השנים לעיבוד קולנועי ולסדרות טלוויזיה, ולתרגומים רבים ששמרו על מקומו כקלאסיקה של כל הזמנים. למה? כי מלבד העיסוק האובססיבי-משהו בכוחה המוחלט של האהבה, יש בו ביטוי מדויק לכוחו המשתלט של מארג יצרי שלם אשר חוקי הטוב והרע, הראוי והבלתי ראוי, אינם חלים עליו. בצד האהבה שאינה יודעת פשרות וגבולות, מככבים גם שנאה תהומית המולידה אכזריות קשה, קנאה איומה כשאול, עיקשות בלתי מתפשרת ונרפות חסרת תקנה. המתכון האוקסימורוני הזה, התוקף קשת רחבה וקמאית של רגש מתובל ביצר, מקנה ל"אנקת גבהים" את כוח הפיוט והמטאפיזיות המעוגנים במוסרותיה של כתיבה ריאליסטית, שתפאורת אדמות הבור של אנגליה האפרורית מעתירה עליה אווירה של מסתורין.

‏

מלאכת התרגום המחודש אף היא חשובה ביותר להנצחת האלמותיות של יצירה סוחפת זו. העברית היא אמנם עכשווית, אך נשמר בה דוק אנכרוניסטי כמו גם הסגנון הרומנטי-פיוטי, המעניק ליצירה כולה את אותו כובד של טעם שיש ליין ישן - ישן וטוב ועדיף על לא מעט יינות שזה מקרוב נוצרו.

‏‎‎‏"אנקת גבהים", אמילי ברונטה, מאנגלית: גרשון גירון, ידיעות אחרונות, 412 עמ'

‏