בניגוד להערכות הסרט "ואלס עם באשיר" של ארי פולמן לא זכה אתמול ב"דקל הזהב" בפסטיבל קאן

למרות כל ההימורים והציפיות, "ואלס עם באשיר" לא זכה לפרס בפסטיבל קאן. מוזר, אחרי שהסרט קיבל תגובות חיוביות רבות כל-כך, וכולם ציפו שיעמוד בראש רשימת הזוכים. אבל שופטים בקאן היו ויישארו לעד גזע מיוחד במינו שאי-אפשר לצפות את החלטותיו.

הפרשנים, אחרי הטקס, העלו סברות מסברות שונות, שהפרועה ביניהן אמרה כי השופטים, ביניהם שון פן ונטלי פורטמן, רצו להגן על כבוד ישראל ולא לתמוך בסרט שתוקף את מדיניות הממשלה. שטויות. זה בפירוש סרט נגד המלחמה אבל בשום אופן לא סרט אנטי-ישראלי. בכל מקרה, גם ללא פרס, המחמאות שקיבל ארי פולמן הן על הצורה והן על התוכן של הסרט פיצו אותו בהרחבה על עוגמת הנפש, ואחרי שנמכר לכל-כך הרבה ארצות, אין לו סיבה לדאגה. נחמה פורתא לישראלים, סרט קצר של אלעד קידן בשם "המנון", שהופק על-ידי בית הספר לקולנוע ולטלוויזיה על-שם סם שפיגל, זכה לפרס ראשון בתחרות הסרטים הקצרים.

חשוד בכל שחיתות אפשרית

"ואלס עם באשיר" השתלב היטב בתוך הנושא ששלט השנה בקאן: הפוליטיקה. די לעבור על רשימת הפרסים כדי להיווכח בכך. דקל הזהב הוענק ל"הכיתה", סרט תיעודי למחצה של לורן קאנטה על משבר החינוך בצרפת - חגיגה גדולה בארץ המארחת שלא זכתה בדקל הזהב מזה 21 שנה. ליד הסרט של קאנטה, הוענקו שני פרסים לסרטים איטלקיים, שגם הם אינם מפונקים לאחרונה בקאן. אחד הם, "עמורה" של מטיאו גארונה, מתאר בריאליזם מחוספס את השתלטות המאפיה הנפוליטנית, הקאמורה, על עסקי איסוף הזבל בעיר.

השני, "האליל" של פאולו סורנטינו, הוא שיחזור עלילתי מבריק, מצולם להפליא, כתוב בשנינות ועם שחקן וירטואוזי בתפקיד הראשי, על חיי ג'וליו אנדריאוטי, פוליטיקאי ימני שנחשד בכל השחיתויות האפשרויות, משיתוף פעולה עם המאפיה ועד להזמנת מעשי רצח, אבל תמיד נוקה בבתי המשפט מכל חטא ופשע. נשמע מוכר? יוצא דופן (ואולי לא), הוא סרטו של הבמאי הטורקי נורי בילג'ה צ'לן, "שלושת הקופים" על קשר האשמה הקולקטיבית שכולם שותפים בה ובגללה אין איש פוצה פה לנוכח עבירות קלות ופשעים כבדים שמתרחשים סביבו, שהרי כולנו מודעים שאין בינינו חף מפשע. הקופים שבשם הסרט רומזים לדימוי הסיני העתיק על שלושת הקופים, אחד שע וצם את העיניים, השני שאוטם את האוזניים והשלישי שסותם את הפה.

ובחזרה לפוליטיקה החזיתית. את "מצלמה הזהב", פרס לסרט ביכורים, נתנו השנה ל"רעב", סרט שמשחזר את שביתת הרעב של אחד האסירים הפוליטיים בצפון באירלנד, בשנת 1981, שהסתיימה במותו. לאותה רשימה אפשר להוסיף את "צ'ה", סרט ביוגרפי מייגע שנמשך לא פחות מארבע וחצי שעות (פרס משחק לבניסיו דל טורו בתפקיד גווארה), את "המחליף", סרט מאכזב של קלינט איסטווד על השחיתות הפושעת במשטרת לוס-אנג'לס של שנת 1928 (פרס קריירה שאיסטווד לא טרח כלל לבוא כדי לקחת) ואת "קוו המסירה", על הצד האפל של החיים בברזיל (פרס משחק לסנדרה קורוולינו שזה סרטה הראשון). בקיצור, מצב העולם מדאיג את במאי הקולנוע, לפחות את אלה שהציגו את הסרטים שלהם בפסטיבל. או את מי שבחר אותם להצגה בפסטיבל.

רוח רעה נושבת השנה

האמת היא שגם מצב הפסטיבל מדאיג השנה. פחות נוכחים, פחות עסקים, יותר בלגן. הרבה יותר בלגן. כפי שאמר עיתונאי ומפיק צרפתי, הובר ניוגרה, שמגיע הנה כבר עשרות שנים: "למה לפשט דברים כשאפשר לסבך אותם?" הגישה לסרטים מסורבלת, ההמתנה לפני הכניסה לאולמות בלתי נסבלת, סדר ההקרנות חסר כל היגיון, יום אחד יש סרט בודד בתחרות, למחרת מציגים ארבעה בזה אחר זה. "רוח רעה נושבת השנה בפסטיבל", קבעה עיתונאית אמריקנית ותיקה, ג'ואן דיפון, שמסקרת את הפסטיבל מזה שנים עבור ה"הראלד טריביון".

האם האשמה בכך מוטלת על תיירי פרמו, מי שהיה עד עכשיו אחראי לבחירת הסרטים, וקיבל השנה סמכויות נוספות, כשהתמנה למנהל כללי של כל השמחה, והוציא את כל הרוח מן המפרשים שלה? או שמא זה המשבר הכלכלי הבינלאומי, נפילת הדולר ועליית מחירי הנפט שהורידו את מספר המבקרים, קלקלו להם את מצב הרוח וצמצמו להם את חשבון ההוצאות? ואולי זה המחסור בסרטים ראויים, שאילץ את הפסטיבל לדחות את הבחירה הסופית עד לרגע האחרון, וגם אז לא צלחה המלאכה בידיו? שהרי לא היה איש בקאן שמוכן היה להסביר מה עושים סרטים עילגים כמו הפיליפיני הספק-פורנוגרפי "שירותים" או הסינגפורי החצי-ניסיוני "הקסמים שלי", בתחרות הרשמית, ואילו סרטים שהיו ראויים להיות שם, רגישים, נבונים ויוצאי דופן בצורה ובתוכן כמו "סונטת טוקיו", על פקיד שמאבד את מקום פרנסתו בגיל 50 ומתבייש להודות על כך בפני משפחתו, או הנורווגי "או'הורטן", על נהג קטר שיוצא שלא מרצונו לגמלאות, נשלחו למסגרת משנה?

השנה חגג הפסטיבל 40 שנה מאז מרד הסטודנטים בצרפת במאי 1968. אז פירקו סטודנטים בפריז את המדרכות והפכו מכוניות במחאה על המשטר ברפובליקה, ובקאן נתלו במאים מהוללים כמו פרנסואה טריפו, ז'אן-לוק גודאר ולואי מאל על המסך של אולם הפסטיבלים כדי להפסיק את האירוע שבעיניהם איבד את זכות הקיום שלו. דברים רבים השתנו מאז, ולא כולם לטובה. אולי הגיע הזמן לזעזוע נוסף.