ד"ר שלמה נס: "נס גדול היה שם, בקלאבמרקט"

הבית > בשעות אחר-הצהריים המוקדמות דירתם של שלמה ולאה נס, בגבעת שמואל, שוקקת חיים. הילדים מתרוצצים בין המטבח, החדרים, הסלון המרווח והמרפסת, ולאה, שהרגע נכנסה הביתה, עונה בסבלנות לשטף השאלות שהם מרעיפים עליה. על דלת הכניסה לדירה מודבקים שלטים ססגוניים, שעליהם נכתב, בכתב ילדותי או בדפוס צבעוני, "מזל טוב לאבא", "אין כמוך" ו"אבא, אנחנו אוהבים אותך". היום חוגג שלמה את יום הולדתו ה-48. "לפי התאריך העברי כמובן", מציינת לאה כשהיא פותחת את הדלת בחיוך לבבי.

כולם בבית, רק שלמה לא נראה בסביבה. לאחר מספר דקות הוא נכנס לדירה בסערה, ומסדיר את נשימתו. "התעכבתי במשרד", הוא מתנצל. לאה דווקא מרוצה. "הוא אף פעם לא מגיע בשעות האלה הביתה", היא אומרת. וזה גם די ברור: הפעילויות הרבות שנוטל נס על עצמו מדי יום, בהן שיקום חברות, פעילות עסקית, ציבורית והתנדבותית, לא מאפשרות לעו"ד-רו"ח-איש-העסקים העמוס להגיע הביתה לפני תשע בערב, ולעתים אף מאוחר יותר.

ביוגרפיה מקוצרת > "נולדתי בארה"ב אך גדלתי בישראל, לאחר שאבי עשה עלייה עם כל המשפחה כשהייתי קטן. יש לי שתי אחיות מבוגרות ממני ב-12 ובשמונה שנים. אמי, ניצולת שואה שהגיעה לארה"ב, שם דוד שלה, שהיה אדמו"ר, גידל אותה כבת. אבי נולד בדרך, בין אירופה לארה"ב, כשמשפחתו ברחה מאירופה. הוא גדל בארה"ב בתקופת השפל הכלכלי, בשנות העשרים, ויצא לעבוד בגיל צעיר, למכור עיתונים, כדי לפרנס את המשפחה. מאוחר יותר הוא הפך לרואה-חשבון מצליח מאוד בארה"ב. היה לו משרד גדול עם יותר מ-50 עובדים, למשפחתי היה בית גדול ומרווח בניו-יורק, והמצב הכלכלי היה מצוין.

"יום אחד אבי החליט שהוא עוזב הכול ועולה לישראל, מסיבות ציוניות. אמי לא אהבה את זה, אבל הוא החליט. כשהגיע לארץ, הציעו לו להצטרף כשותף בכיר למשרד רואי-החשבון קסלמן, אבל הוא סירב. הוא לא רצה לעסוק יותר במקצוע, אלא לבנות את ארץ-ישראל, לעשות עסקים ולפתח את הארץ. הבעיה הייתה, שהוא היה מאוד ישר ונאיבי, ואז היחס למשקיעי חוץ היה 'איך לוקחים לתמימים שבאים לפה את הכסף שלהם'. עבדו עליו, והוא הפסיד את כל כספו.

"בעקבות זאת, גדלתי בבית שלא היה בו כסף. את בר-המצווה שלי ערכנו בבית, כי הוריי לא יכלו לשכור אולם. הם גם מכרו את הפסנתר המשפחתי כדי לממן את ארוחת בר-המצווה. למחרת, היינו צריכים לפנות את הבית שהורי רכשו בשיכון צמרת בצפון ת"א. הוריי מכרו אותו בשביל לכסות את החובות, ועברנו לדירה שכורה בשיכון בבלי בת"א. מאוחר יותר אבי קיבל התקף-לב ואמי יצאה לעבוד לראשונה בחייה בגיל 50 ומשהו. ברוך השם לאט-לאט הם קצת הסתדרו וחזרו לעצמם. לא חסכו ממני מאומה בלימודים, באוכל וכך הלאה, אבל גדלתי באווירה מסוימת שסבבה סביב העובדה שרימו את אבא שלי, וחשתי כאב גדול בעקבות מה שההורים שלי עוברים.

"בילדותי ובנעוריי, שכונת בבלי נחשבה למרכז התרבות התל-אביבית. אחד הדברים שהתגאיתי בו תמיד היה שעל אף שהייתי דתי ולמדתי בישיבה, הייתי חבר של כל השכנים החילוניים שלי, ביליתי ושיחקתי איתם בכיף. זה לא הסתדר להם עם תדמית 'הדתי שזורק אבנים בשבת', אבל אצלי תמיד היו כולם יחד, ולא משנה לאיזה ציבור הם משתייכים.

"הישיבה שלמדתי בה, ישיבת הרב עמיאל בתל-אביב, הייתה יותר שחורה מהמקובל. למדנו משבע בבוקר עד שמונה וחצי בערב, והייתה משמעת קשה, שאני חושב שעזרה לי בחיים ולימדה אותי מהי משמעת עצמית. כבר אז, במהלך הלימודים, עניינו אותי תחומי המשפטים, ראיית-החשבון ועולם העסקים בכלל, אבל לא ידעתי בדיוק מה אני רוצה לעשות. אחרי הישיבה והשירות הצבאי הייתי צריך להחליט מה ללמוד. אבי היה רואה-חשבון, בן-דודי הראשון היה נשיא פירמת ראיית החשבון הבינלאומית דלויט-טוש ואחותי, רחל דון-יחיא, וגיסי, בני דון-יחיא, הם עורכי-דין, כך שהתלבטתי בין שני התחומים.

"התחלתי ללמוד כלכלה וחשבונאות, אבל מהר מאוד הבנתי שבעולם העסקים צריך להבין יותר מזה, ושגם הצד המשפטי חשוב, והחלטתי לשלב גם לימודי משפטים. באותה תקופה לא היה דבר כזה מסלולים משולבים. עבדתי קשה בשביל לקבל אישור מיוחד להתחיל ללמוד משפטים במקביל ללימודי כלכלה וחשבונאות, בסוף סיימתי בהצטיינות והפכתי למרצה. מיד אחר-כך, עשיתי דוקטורט במשפטים, ובין לבין, היות שחשבתי שבעולם העסקים צריך עוד דברים, עשיתי גם תואר בביקורת, אבטחת מערכות מידע וניתוח מערכות.

"כשסיימתי את ההתמחויות במשפטים ובראיית-חשבון התלבטתי לאן להמשיך. היו לי כמה הצעות מעניינות. הייתה לי הצעה מד"ר אמנון גולדנברג ז"ל, שבעיניי הוא גדול עורכי-הדין, לבוא לש. הורוביץ, להיות יד ימינו ולרכז את מחלקת המיסים, כי ראש המחלקה בדיוק נסע לחו"ל לעשות דוקטורט. במקביל, הוצע לי ממינהל הכנסות המדינה, להיות סגן היועץ המשפטי לנציבות מס-הכנסה, והייתה לי גם הצעה מיוסי שחק, אז נשיא לשכת רואי-החשבון, להקים במשרד רואי-החשבון שלו מחלקה משפטית-מקצועית שתעסוק בפירוקים, כינוסים בוררויות ועוד.

"אמרתי 'לא' לגולדנברג ולמדינה, והלכתי לשחק. חלק חשבו שאני משוגע. מי אומר 'לא' לגולדנברג. בדיעבד, כנראה שבשמים הכול מכוון, כי ככה התגלגלתי לתחום ההתמחות שלי עד היום: פירוקים, שיקום והבראת חברות. תוך שנה היו 17 עובדים במחלקה שלי, וצורפתי כשותף. ניהלנו אז פירוקים ענקיים כמו הפירוק של קבוצת עסיס תעשיות ואחרים. הייתי שותף במשרד רואי-חשבון שלא עסק כל-כך בראיית-חשבון, אלא בדברים משפטיים מקצועיים אחרים, ואהבתי את זה. השילוב המיוחד הזה בין הצד המשפטי לכלכלי-חשבונאי התאים.

"אחרי ארבע שנים לא הייתי בטוח שגם המסגרת של משרד רואי-חשבון מתאימה לי, ועזבתי. מוניתי לכמה תפקידים בכירים בשירות הציבורי, הייתי חבר ברשות לניירות ערך, עד שמוניתי ליו"ר חברת החשמל. מאוחר יותר, לאט-לאט, יצאתי לעצמאות. פתחתי משרד, והמשכתי במקביל לעסוק בפעילות עסקית וציבורית לאורך כל השנים".

יו"ר חברת החשמל > "הייתי חבר בדירקטוריון חברת החשמל, ואחרי פחות משנה נבחרתי ליו"ר חברת החשמל. הייתי אז רק בן 32. חברת החשמל הייתה אז החברה הכי גדולה בארץ. היא העסיקה 13 אלף עובדים, ותקציבה השנתי היה 3.5 מיליארד דולר. זו הייתה הפתעה גדולה, וזה יצא לתקשורת. פתאום בשש בבוקר הטלפון אצלי בבית התחיל לצלצל ללא הפסקה. גלי צה"ל, קול ישראל, כולם ביקשו לראיין אותי. קראו לי אז 'ילד הפלא' או 'הילד בעל אלף התארים'. יש לי קטעי עיתונות מצחיקים מהתקופה ההיא. מאוחר יותר, קראו לי 'מנקה האורוות' של חברת החשמל. אחרי תקופה מעניינת שבה עשינו שינויים גדולים במערכת, ויתרתי על התפקיד, הובלתי את המינוי של עדי אמוראי ליו"ר חברת החשמל, והפכתי לממלא-מקום היו"ר".

שיקום והבראת חברות 1 > "מצד אחד, התחום הזה קשה ובכל פעם הוא שוחק אותך מחדש. צריך כוחות נפשיים משמעותיים כדי לעסוק בו, ולעמוד בלחצים ובכל מה שמזדמן בפנינו תוך כדי טיפול בתיק. הייתי בסיטואציות לא מציאותיות ממש, תוך כדי טיפול בתיקים שונים. היו איומים והתערבות של שוק אפור וכל מיני דברים שונים ומשונים. הכול מתנקז אל בעל התפקיד. מלבד זאת, זהו עיסוק באנשים במצוקה. עובדים, מנהלים, קבלנים וספקים, כולם במצוקה נוראה והלחצים והאינטנסיביות הם יוצאי דופן. אבל לצד העבודה הקשה, אם בעזרת השם מצליחים לעזור ולהציל אנשים, יש סיפוק אישי עצום.

"בתחום הזה אנחנו למעשה מנהלים את החברות. לכן, עלינו להבין בניהול במקביל למשפטים, לראיית-חשבון ולדברים אחרים מהתחום הכלכלי-משפטי-עסקי. לכן, העיסוק הזה בעיניי הוא מאוד מיוחד. פתאום אתה מנהל עסקים שמעולם לא הכרת, אחראי על מאות עובדים ומקבל החלטות עסקיות. זה תחום שדורש הרבה מאוד הבנה עסקית וניסיון. בנוסף, אתה לא יכול לעסוק בתחום הזה אם אתה לא רגיש, אם אתה לא בן-אדם. אתה מקבל טלפונים באמצע הלילה מאנשים במצוקה, מעובדים, ואתה חייב לדעת איך לעזור להם ולהתייחס אליהם. צריך להיות רגיש, סוג של פסיכולוג. לא פלא שרוב האנשים שעסקו בתחום הזה, בעיקר בניהול החברות, ברחו ממנו לאורך השנים".

* ולמה נשארת?

"לפני שנתיים, במהלך הטיפול בתיק קלאבמרקט, שאלה אותי אחותי הגדולה, פסיכולוגית במקצועה: 'חשבת פעם למה בחרת לעסוק בתחום שבו אתה עוסק? בשיקום ובהבראת חברות?'. אמרתי לה, שהשמיים הובילו אותי, אבל היא אמרה לי: 'אני חושבת שאתה בתחום בגלל מה שקרה להורים שלנו. אתה רוצה לתקן, לעשות טוב, ולעזור לאנשים כאילו אתה עוזר לאבא'. חשבתי על זה מאז, וכנראה יש בזה משהו".

קלאבמרקט > "היה שם נס גדול. היינו כפסע מהתרסקות מוחלטת עשרות פעמים, ובסופו של דבר זו הייתה הצלחה עצומה. השיקום הכי גדול שהיה עד היום בישראל. כל ענף הקמעונות במדינה - כל ספק מזון, אלקטרוניקה, ביגוד או משהו כזה - היה מעורב בזה. אלפי עובדים, כמעט 4,000 עובדים של הרשת, ואלפי ספקים ועובדים שלהם, היו בסכנת התמוטטות. ברוך השם שהצלחנו להציל אותם. עבור האנשים שבכו בימים הראשונים ועמדו בפני התרסקות מוחלטת, זה באמת היה נס. אין לי מילים אחרות להגדיר את זה.

"זאת הייתה מלחמה. ניהלנו רשת קמעונאית בהתרסקות, עם 115 סניפים, בפריסה ארצית, ועבדנו 24 שעות ביממה. לשותף שלי, עו"ד עמית לדרמן, נולדה בת באותה תקופה, ובחודשיים הראשונים לחייה הוא ראה אותה רק פעמיים. ישנו על הספה, במכונית, במשרדי קלאבמרקט ובכל מקום שממנו ניתן לעבוד. כל בוקר, בחמש, קיבלנו החלטה מה יהיו הזמנות הסחורה שיוצאות למחרת בבוקר לספקים. כונס הנכסים הרשמי עבד איתנו סביב השעון. חתמנו על חוזים עם ספקים בין שתיים לארבע לפנות בוקר. המזכירות הלכו הביתה באחת לפנות בוקר, וחזרו בשש, העובדים ישנו איתנו או חזרו אחרי שעתיים מהבית.

"לא יכולת לקום ולומר, 'אני איננו'. אלפי עובדים וספקים חיכו לראות איך עוצרים את ההתרסקות, איך שומרים על הרשת כעסק חי. זה היה דבר משמעותי, כי זה היה עסק חי בלי כלום. אין נדל"ן, אין ברזלים, אין מכונות. זה אוויר. זה קרטוני חלב שבעוד יומיים צריך להשמיד אותם. ככה זה היה. ברוך השם הצלחנו לטובת הנושים להפיק את המרב מהמצב, וגם מבחינת העובדים זאת הייתה הצלחה, כי העובדים נקלטו כולם בשופרסל שרכשה את הרשת.

הביקורת על שכר-הטרחה > "נותרתי עם תחושה לא טובה בעקבות הביקורת על שכר-הטרחה שקיבלנו בתיק קלאבמרקט. נפגעתי אישית. בעיניי זאת הייתה כפיות טובה, כי חלק מאותם גורמים שהתנגדו לתשלום שכר הטרחה שהוסכם, הם גורמים שאני יודע בדיוק מה היה מצבם כשהם היו אצלנו בתחילת ההליך, איך הם בכו, ומה עשינו בשבילם, כמה נלחמנו ובאיזו מסירות. כשזה הגיע ליום שהיה צריך להוציא קצת מכל נושה, כדי לשלם לנו, הם פתאום התנגדו. הם לא מדדו את התשלום בהיבט של כל אלפי השעות שעבדנו בתיק, אלא התייחסו לזה כאילו מדובר בבן-אדם שמקבל בונוס, כאילו מנכ"ל בנק כזה או אחר מקבל בונוס.

"היה ברור שנושא שכר-הטרחה בתיק כזה הוא בעייתי. זה תיק של חובות או תשלומים של מיליארד שקל וחצי, שאם היו מחילים את התקנות היבשות על המקרה הזה היינו מגיעים לשכר-טרחה של 130-150 מיליון שקל. איש לא חשב ולא ציפה לסכום כזה, אם כי אין ספק שלפי לשון התקנות אין מקרה יותר מוצדק מהמקרה הזה לתשלום תוספת מאמץ. למרות זאת, נפגעתי מאוד מהתגובות לבקשת שכר-הטרחה שלנו. היה תהליך מאוד ארוך מול כונס הנכסים הרשמי, שהקים צוות מיוחד עם שני מנהלי מחוזות כדי לדון בשכר-הטרחה המגיע לנו, ועוד צוות שלם שעבד מולנו בוועדת הביקורת של הנושים, בראשות עו"ד אלי זוהר, שגם הוא דן בעניין.

"השופטת ורדה אלשיך פסקה פחות ממה ששני הצוותים שדנו בנושא המליצו. בהמשך, הייתה החלטת תיקון שתיקנה את הסכום במקצת, וזה הגיע עד בית המשפט העליון, שאישר את הקביעות של השופטת אלשיך. צריך להסתכל על זה בהיבט של העבודה והמשאבים שהשקענו בדרך, וחשוב מזה צריך לזכור מה הייתה התוצאה. נתנו לקלאבמרקט את כל כולנו, מעל ומעבר, כי היה ברור לנו שאם לא נעשה זאת, לא נציל את העסק. כשאלפי עובדים קשי יום, כמו 'לובה הקופאית' ואחרים, עומדים ותלויים בך, אתה עובד עם הנשמה. וכמה שישמיצו, יתווכחו ולא יפרגנו לשכר-הטרחה, לא ייקחו מאיתנו דבר אחד: את זה שהצלנו עשרות אלפי אנשים במדינה. על שכר-הטרחה אפשר להתווכח, על ההצלה אף אחד לא התווכח".

* שכר-טרחה לנאמנים ולמפרקים היה תמיד נושא שנוי במחלוקת.

"זה נחשב לנושא פיקנטי. יש כאלה שהגדירו את בעלי התפקידים כ'אוכלי נבלות', אבל זה בדיוק הפוך. אנחנו מנסים להציל את החברות, אבל זו התדמית שנוצרה, שאנשים מתרסקים, ובעל התפקיד מקבל שכר-טרחה שמן כביכול. מעבר לכך, הנושא הזה גם חשוף לעין. שכר-הטרחה הנכבד בעסקאות גדולות או בעניינים אחרים לא חשוף לעין בדרך-כלל, אלא נסגר בחדרי חדרים, אז לא יודעים ולא מבקרים. שם זה בסדר שיש שכר-טרחה כמו שצריך, אבל פה לא. זו טעות, זה לא נכון לחשוב כך, כי מי שמכיר את העבודה שנעשית בתיקים האלה, בעיקר בתיקי השיקום, יודע שאלה תיקים עם ים של עבודה שלא נגמרת.

"יש לי תיקים מלפני עשר שנים שעדיין מנוהלים. זו עבודה קשה, ולכן מדידת שכר-הטרחה קשה מאוד. עורכי-דין ורואי-חשבון שעובדים בתחום עוזבים גם מכיוון שזו עבודה מפרכת וגם עקב חוסר הפרגון לשכר-הטרחה. רו"ח צבי יוכמן, שטיפל בתיק 'תבל', אמר 'תעזבו אותי. אני עובד קשה, ובסוף צריך להתחנן שיעשו לי טובה ויתנו לי את השכר שמגיע לי. תודה רבה, אני הולך לעסקים'. בסופו של דבר, שכר-הטרחה לא משקף את העבודה הקשה, את המשאבים שמושקעים ואת הסיכונים הלא פשוטים שבעלי התפקיד נוטלים על עצמם. בעולם, מפרגנים הרבה יותר בתחום הזה. שכר-הטרחה של משקמים בארה"ב לדוגמה הוא הגבוה ביותר מכל תחום אחר".

שיקום והבראת חברות 2 > "זה תחום שכולו פרקטיקה, כי כל החוק בישראל לשיקום חברות הוא סעיף אחד, שלא מכסה אפילו צ'ופצ'יק של הצ'ופצ'יק של מה שאנחנו עושים בפועל. בעשור האחרון התחום הזה עבר התפתחות עצומה, ובתי המשפט גילו את מה שלא ידעו בשנות ה-80: שלא תמיד צריך לפרק חברה שמגיעה לקשיים, יש אלטרנטיבה, אפשר להציל. למדו גם, שבנסיבות מסוימות עדיף לנסות להציל. דיני השיקום והאפשרויות של שיקום והבראת חברות בישראל הם יצירי הפרקטיקה. זה התחיל בימי השופט אליהו וינוגרד, שהיה נשיא בית המשפט המחוזי בת"א, בימי כור של אז, ועבר דרך השופט ישי לויט ודרך שופטת בית המשפט המחוזי בת"א, ורדה אלשיך, שהפכה את התחום הזה לתורה ממש עם מתודות ועקרונות ברורים.

אין לי כוונה להתחנף לאיש, אני אומר את הדברים כפי שהם באמת, ולדעתי השופטות והשופטים שעוסקים בתחום הזה הם משכמם ומעלה, בדרך-כלל. הם צריכים לקבל החלטות בנסיבות קשות, אמיצות, בתנאים לא משפטיים, אלא עסקיים, אנושיים וחברתיים לא פשוטים, ואני מצדיע להם.

"נשיאת המחוזי בחיפה, בלהה גילאור, והשופט גדעון גינת, השופטת שרה דברת בבאר-שבע, השופטת דניה קרת בת"א, ובעיקר אלשיך, יצרו חקיקה שיפוטית ותקדימים, ועד היום הם בונים את התחום הזה. מדובר על שופטים אמיצים שקיבלו החלטות לא פשוטות עם הרבה התחשבות ורגישות לעובדים המסכנים ולנושים, ועם אחריות שיכולה הייתה להיגמר אחרת. אלפי עובדים, ספקים ואחרים בישראל חייבים להם את הקיום שלהם. זו עובדה".

מסעות רוחניים > "לפני 12 שנה ארגנו, מוטי זיסר ואני, קבוצה של אנשי-עסקים, בעלי מקצועות חופשיים ועוד חברים בני גילנו, ונסענו עם הרב ישראל לאו לעשרה ימים לפולין. מאז, כל שנתיים יוצאת קבוצה מגובשת למדינות שונות באירופה, שיש בהן קהילה יהודית ושורשים יהודיים. אלה מסעות שורשים חצי-יהודיים-חצי-עסקיים, שלפעמים משלבים גם פן חסידי. זה שילוב מאוד מיוחד. לפני חודשיים יצאנו 50 איש לאוקראינה ולרוסיה. בין היתר, נסענו לקברות צדיקים באומן. במסעות הרוחניים האלה, אנחנו מדברים על חיבור בין יהדות, דת וטיול כללי. למסע האחרון הצטרפו קבלנים גדולים כמו יגאל דמרי, האחים שרבט ואחרים, ולמסע לפני שנתיים הצטרפה גב' ז'נט דנקנר (אימו של דני דנקנר, יו"ר בנק הפועלים, א' ל'-ו'). חלקם אנשים שרואים חשיבות וצורך להירתם לפעילות היהודית, לחזק את היהודים בגלות, או להביא אותם לארץ".

מוזיקה > "אני מאוד אוהב מוזיקה. יש לי אוסף של 900 דיסקים. אני חובב אולדיס, אבל לא רק. יש לי גם אוסף עברי, חסידי, ביטלס, אבבא ועוד".

מחזות-זמר > "יש לי חלום לשחק במחזמר. אני לוקח את הילדים שלי לכל מחזמר שעולה בארץ, וגם בחו"ל אנחנו משתדלים לא לפספס. את המחזמר 'יוסף וכותונת הפסים' ראיתי בחמש ורסיות שונות, ואני חושב שיכולתי לשחק לא רע את יוסף הצדיק".

סרטים > "אני מאוד אוהב סרטים. יש לנו בבית ספריית סרטים שלא היתה מביישת אף ספריית וידיאו. אני שומר אותה לתקופת הפנסיה, כשיהיה לי זמן לראות את כל הסרטים. יש לי סרטים מכל הסוגים, מצ'רלי צ'פלין ומהאחים מרקס, דרך סרטי ילדים, ועד קומדיות רומנטיות וסרטי פעולה עכשוויים. יש לי גם קטלוג לספרייה הביתית. אני אוהב קומדיות רומנטיות, וזה בולט באוסף שלי. מדי פעם אני יושב עם הילדים לראות סרטים מהספרייה שלנו, אני רוצה גם להכיר להם את הסרטים של פעם. ומדי פעם, כדי להתאוורר, לאה (אשתו, א' ל'-ו') ואני הולכים לקולנוע".

טלוויזיה > "כשאני מגיע הביתה אני רואה חדשות, אבל אני לא חסיד של טלוויזיה. רמת הטלוויזיה ירדה לעומת העבר. אני אומר את זה, כי יצא לי לראות את התוכנית 'הישרדות' היות שהיא סיקרנה את הילדים שלי, ואני רציתי להסביר להם איך צריך להתנהג כדי להצליח בחיים, ושזה קצת הפוך ממה ששידרו בסדרה. אפשר להיות בן-אדם ולהצליח. מושיק הג'ינג'י, ראש עיריית סביון, שהופיע בתוכנית ולא זכה, הוא ידיד שלי מאז שהנפקתי את החברה שלו לבורסה לפני 15 שנה. כשראיתי אותו בתוכנית, אמרתי לילדים 'הנה, יש מישהו מהדור ההוא שיודע שאפשר גם להתנהג אחרת, ולהצליח'".

ספורט > "בעבר שחיתי, שיחקתי טניס ועשיתי הרבה ספורט. היום, בגלל חוסר זמן, אני עושה מעט מאוד על אף שאני נמצא ברשות לביקורת תקציבים של איגוד הכדורסל בישראל. אני עושה הליכה פעמיים-שלוש בשבוע, בפארק השכונתי או על ההליכון בבית, בשביל הבריאות, וזהו".

אם לא הייתי עורך-דין > "גם היום אני לא רק עורך-דין. אני עושה עוד דברים שאני אוהב שקשורים לעסקים ולפעילות ציבורית-התנדבותית, ומנסה לשלב אותם ביחד. אז אם לא הייתי עורך-דין בטח הייתי עושה חלק מאותם דברים שאני עושה היום".

לא יודעים עליי > "כשנולדתי רצו לעשות אותי אדמו"ר. סבא שלי היה אדמו"ר מהמקובלים הגדולים ביותר שהיו עד היום, וסבתא שלי הייתה בת של אדמו"ר אחר. אמי אמרה 'לא, תודה', אבל עד היום יש אנשים שאומרים לי שהייתי צריך להיות אדמו"ר, כיוון שאני מאוד רוחני. לא יודעים גם ששידרתי במשך שלוש שנים תוכנית שבועית של שירי אהבה ברדיו, שנקראה 'אהבה לילית עם שלמה נס', וגם העובדה שאני חולם לשחק במחזמר לא ידועה לרבים. יש הרבה דברים שלא יודעים עליי, שרק את חלקם חשפתי כאן". *

רזומה > ד"ר (עו"ד ורו"ח) שלמה נס (48) נולד בארה"ב ומתגורר בגבעת שמואל. נשוי לד"ר לביוכימיה לאה נס (שהייתה חברת-כנסת מטעם הליכוד בכנסת הקודמת) ואב לחמישה ילדים * עומד בראש משרד עוה"ד ד"ר שלמה נס ושות' * מתמחה בשיקום חברות, בכינוסי נכסים ובפירוקים, בפיתוח עסקי, מיזוגים ורכישות ועוד * הציל (יחד עם רו"ח גבי טרבלסי) את רשת קלאבמרקט מקריסה * רוב חברות הנדל"ן שהיו בקשיים בשנים האחרונות נוהלו או שוקמו על ידו, בהן רובננקו, ברנוביץ, צמנטכל, אריה את עופר, פבר, מי ערד, ח.י.ל אחזקות ועוד * מוכתר כמפרק וכמבריא החברות הטוב בישראל.