מה קורה כשבית המשפט העליון טועה?

בית המשפט העליון הוא, כידוע, הערכאה הערעורית העליונה במדינת ישראל. אחריו אין. יש המוצאים טעם לפגם בכך, שעל שופטי העליון אין מוטל המורא של ערעור על פסקי-דינם. עם זאת, לכל הליך אמור להיות סוף. הרי לא ניתן לנהל הליכים משפטיים אין קץ. ואם כן, מה דינה של טעות של בית המשפט העליון ביישום ההלכה, שנקבעה על-ידו? כיצד ניתן לתקן את עיוות הדין, שעלול להיגרם לבעל-דין כתוצאה מטעות של בית המשפט העליון? האם על בעל-דין שכזה "לנשוך את לשונו", למחול על זכויותיו ולהבין שהוא נפל קורבן ל"שיטה"? דומה שהתשובה הבלתי נמנעת לשאלה זו חיובית. שוב, כנראה לא ניתן אחרת.

תשובה זו באה לידי ביטוי עתה בהחלטה, שיצאה תחת ידיה של נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש, בה היא דחתה את בקשתה של "דור אנרגיה (1988) בע"מ" לקיים דיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון בעניין חיובה בתשלום ארנונה בגין חניון בחיפה.

דור אנרגיה היא החוכרת של החניון האמור. מספר ימים לאחר שחכרה אותו, החכירה דור אנרגיה את אותו החניון, בחכירת משנה, לחברה אחרת, אשר היא שהפעילה אותו בפועל. למרות זאת דיווחו בעלי החניון, אשר החכירו אותו לדור אנרגיה, לעיריית חיפה, כי דור אנרגיה היא שוכרת החניון ולפיכך היא שחויבה בתשלום ארנונה עבורו. ערר שהגישה דור אנרגיה נדחה, אך ערעור מנהלי, שהוגש מטעמה, התקבל על-ידי בית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה. אף שנקבע כי היה על דור אנרגיה להודיע על שינוי החזקה בחניון, דבר שהיא לא עשתה, הכריעה העובדה, שהעירייה התרשלה בבירור זהות המחזיק בחניון במשך תקופה ארוכה, שבה לא שולמו תשלומי הארנונה והצטבר חוב גדול. נקבע שלא יהיה זה צודק להטיל על דור אנרגיה את מלוא החיוב, והיא חויבה בתשלום בגין תקופה קצרה בלבד.

דנציגר לא יישם את ההלכה

על פסק-דין זה הגישה מנהלת הארנונה, לבית המשפט העליון, בקשת רשות לערער. בפסק-הדין העיקרי, שנכתב על-ידי השופט יורם דנציגר, נקבע, כי על דור אנרגיה הייתה מוטלת חובה להודיע על שינוי החזקה בחניון, וכי משלא עשתה כן, עליה לשאת במלוא תשלומי הארנונה. השופטות אילה פרוקצ'יה ועדנה ארבל הצטרפו לתוצאת פסק-דינו של דנציגר, אך חלקו עליו בסוגיית קיומן האפשרי של נסיבות, בהן לא יחויב אדם בתשלום ארנונה בגין נכס, שהוא אינו מחזיק בו עוד, אף אם לא קיים את חובת ההודעה על שינוי החזקה. שתי השופטות לא התייחסו כלל לקביעתו של דנציגר, שלפיה משדור אנרגיה לא הגישה ערעור מטעמה, אין מקום להתייחס לשתי טענות, שהיא העלתה במסגרת תגובתה על בקשת הרשות לערער, שתי טענות שנדחו על-ידי בית המשפט לעניינים מנהליים (טענות בנוגע לכך שהיא מעולם לא החזיקה בחניון ובנוגע לכך שלא קמה לה חובה להודיע על שינוי החזקה בחניון מאחר שהודעות החיוב לא שוגרו אל כתובתה הרשומה).

קביעה אחרונה זו של דנציגר מנוגדת להלכה מחייבת של בית המשפט העליון, שלפיה בעל-דין, שהוא משיב בערעור, רשאי להעלות בתשובתו לערעור טענות לטובתו, שנדחו על-ידי הערכאה הקודמת, מבלי שיהא עליו להגיש ערעור מטעמו. לפיכך, הגישה דור אנרגיה, באמצעות עו"ד עדי מוסקוביץ וליאור הנדין, בקשה לקיום דיון נוסף בפסק-דינו של דנציגר. אף שהסוגיה העיקרית, שהייתה במרכז המחלוקת, עסקה בנסיבות, שבהן אדם לא יחויב בתשלום ארנונה בגין נכס, שהוא אינו מחזיק בו עוד, אם לא קיים את חובתו להודיע אודות שינוי החזקה, לא עליה השתיתה דור אנרגיה את בקשתה לדיון נוסף. בבקשתה, היא התמקדה בקביעתו של דנציגר, שלפיה משהיא לא הגישה ערעור משלה, לא היה עליו לדון בשתי טענותיה שנדחו. היא טענה, כי סטייה זו מן ההלכה המחייבת תביא לתוצאה קשה ותגרום לכך שבעלי-דין, שיבקשו לטעון טענות, שנדחו בערכאה הקודמת, ייאלצו להגיש ערעורים, ערעורים-שכנגד ואף בקשות רשות ערעור גם בנסיבות, שבהן הם לא יהיו מעוניינים להשיג כלל על התוצאה, אליה הגיעה הערכאה הקודמת. באת-כוח מנהלת הארנונה בעיריית חיפה, עו"ד גלית אקרמן-לפשיץ, טענה, מנגד, כי אין לקיים דיון נוסף, שכן גם אם דנציגר טעה, הרי המדובר בטעות פרוצדוראלית גרידא, ולא נקבעה בגדרה הלכה כלשהי.

בהחלטתה בבקשה לקיום דיון נוסף הסכימה הנשיאה עם דור אנרגיה בנוגע לכך, שקביעתו של דנציגר, שלפיה אין מקום לדון בטענותיה של דור אנרגיה בתשובתה לבקשת רשות הערעור, שנדחו על ידי בית המשפט לעניינים מינהליים, אך משום שלא הגישה ערעור (או ליתר דיוק בקשת רשות ערעור) מטעמה, אינה עולה בקנה אחד עם פסיקתו של בית המשפט העליון. "זאת, משום שלפי ההלכה הנוהגת אין מניעה לכך שמשיב לערעור, שאינו מבקש להביא לשינוי תוצאת פסק הדין עליו הוגש הערעור, יעלה בתשובתו לערעור טענות לטובתו שנדחו על ידי הערכאה הקודמת, מבלי שיידרש לשם כך להגיש ערעור מטעמו", כך היא.

אלא שלא היה בכך כדי להביאה להחליט על קיום דיון נוסף. לדידה, ההלכה האמורה לא נהפכה בפסק-דינו של דנציגר. כך מאחר ששתי חברותיו להרכב, אשר הצטרפו לתוצאה אליה הוא הגיע, לא התייחסו כלל לשאלה זו, שהיא כזכור השאלה, שלגביה התבקש הדיון הנוסף. "כל שניתן לומר במקרה דנן הוא כי פסק דינו של השופט דנציגר אמנם לא יישם את ההלכה הקיימת בסוגיה נשוא העתירה; אולם זו היא טענה ערעורית מובהקת, שאין בה כדי להצדיק את קיום ההליך הנדיר ויוצא הדופן של דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון", המשיכה ביניש. בקשר לכך היא הזכירה את ההלכה, שלפיה "כדי שתהיה בנמצא 'הלכה', שלגביה ניתן לערוך דיון נוסף צריך להתקיים מצב שבו: 'בית המשפט ביקש במודע ובכוונת-מכַוון לקבוע הלכה, ושביטא את כוונתו באורח ברור ומפורש'".

אין למי לערער על הטעות

"תנאי זה אינו מתקיים במקרה שלפנינו, שבו גם אם בית המשפט לא יישם את ההלכה הנוהגת, אין כל אינדיקציה מפורשת לכך שהוא ביקש במודע לסטות מממנה ולקבוע הלכה חדשה תחתיה", עמדה ביניש בפני סיום. היא ראתה להוסיף, כי "בנסיבות אלה אף אין מקום לחשש שהביעה דור אנרגיה בעתירתה לפיו גם בעלי דין שאינם מעוניינים לשנות את תוצאת פסק הדין בערכאה הקודמת ייאלצו לערער על פסק הדין, אם הם חולקים על קביעה זו או אחרת המופיעה בו". בדברים אחרונים אלה הפיגה ביניש את החשש, שביטאה דור אנרגיה בבקשתה, ושלפיו טעותו של דנציגר תגרור אחריה הגשת ערעורים רבים ומיותרים

בהחלטתה של ביניש יש כדי להמחיש את משמעות העדר האפשרות לערער על פסק-דין שגוי, שיצא מבית המשפט העליון. יכול וטעותו של דנציגר השפיעה על תוצאתו הסופית של פסק-דינו ויכול שלא כך. יתכן שגם אם הוא היה דן בשתי טענותיה של דור אנרגיה, אלה שנדחו על-ידי הערכאה הקודמת, הוא היה דוחה אותן לגופן. יתכן שלא כך היה קורה. דור אנרגיה נותרה מגששת באפלה בנוגע לכך, חשה שנגרם לה עיוות-דין. "טענה ערעורית מובהקת", הגדירה ביניש את טענתה של דור אנרגיה בדבר טעותו של דנציגר. אלא שלדור אנרגיה אין בפני מי לערער על הטעות. ולמי תערער? לבית הלורדים? (דנ"מ 4180/08).