פנינים לא משויפות

הפעם האחרונה שבה ראיתי את ליאת דרור וניר בן גל הייתה לפני יותר מעשור, ביצירתם המפעימה "אינתה עומרי". השניים יצרו מחול חדש, בשפה רוויה בתשוקה, בקצב, באמוציות, ומעל הכל - בכנות בלתי מתפשרת. עולם המחול אז התרגש מדרכם הייחודית של בני הזוג, שבצעד אמיץ הפנו עורף לקודים מקובלים של שפת המחול, ויצרו ריקוד שורשי, עמוק, תוך כדי שימוש הן ברקדנים מקצועיים והן באנשים "רגילים" שהוכשרו בסדנאות שלהם. היחס לריקוד כאל מהלך טבעי, שאינו נובע בהכרח משנים של אימון נוקשה ומאומץ, הציג אלטרנטיבה מפתה, שהולידה מופע חדש, תיאטרלי ומעניין.

מאותו מקום של חיפוש אחר התנועה הטבעית, נטש הזוג את תל-אביב ועבר למצפה רמון, שם המשיכו ליצור מתוך כוונה לשלב את המחול בחייהם, לצד עבודת אדמה וחיבור עם הטבע ונופי המדבר.

דרור ובן גל מצהירים כי העניין שלהם בעבודה החדשה הוא במציאת האור שבתנועה מתוך מקום נטול מאמץ וכאב. האם כוונה כזו יכולה לעמוד במבחן הבמה? מתוך מה שראיתי, נראה שלא.

קבוצת אנשים שניכר בעליל שהם חסרי הכשרה מקצועית נעים בתנועה שהיא לעתים מרתקת, אך מהיותם חסרי טכניקה ולעתים חסרי כריזמה העניין אובד כעבור דקות ספורות. הרעיון לקחת אנשים רגילים ולהעלות אותם לרקוד על הבמה יכול להוביל לתוצאות מרגשות ומפתיעות, וכיום רבים עושים זאת, כשם שמשתמשים ב"נון-אקטרס" בקולנוע. אך כאן אין התייחסות מיוחדת לעובדה זו ונראה שהתנועה הרכה, נטולת המאמץ, היא תוצר של מגבלות ולא של בחירה. התוצאה נטולת דרמה, וכשאין דרמה אין עניין.

על התנועה הזו מולבש באופן מגושם פס-קול של "רדיו קול השלום", כולל כל ההיי-לייטים הזכורים לטוב - קולו הערב של אייבי נתן, הפרסומת למים, ודקת הדומייה היומית לזכר קורבנות המלחמה באשר הם. התנועה משתלבת לעתים רחוקות במוזיקה המתחלפת באקראי כמו בתוכנית הרדיו, פרנק סינטרה לצד ג'ז קובני לצד טראנס, לפעמים בעוצמה נמוכה ולפעמים גבוהה, ולעתים קרובות המוזיקה הקצבית העומדת בניגוד לתנועה האטית והחביבה גורמת לצופה להגיד בליבו "נו כבר, שיזוזו". זיהיתי בעבודה נושאים שזכרתי מיצירות קודמות - עבודה עם קיר, תנועה חושנית, התכוונות פנימה. אבל מה שיכלו לעשות ניר וליאת מהיותם פרפורמרים כריזמטיים וייחודיים, התקשתה לעשות קבוצת האנשים החביבה שעל הבמה.

בתוך כל זה משתלבת "שעת סיפור". אחד המופיעים מקריא סיפור שהוא וריאציה על סיפור העקרות של שרה וגירוש הגר, ומהכתוב בתוכנייה משתמע שיש כאן איזושהי כוונה להמשיל את הסיפור התנ"כי למצב במזרח התיכון.

ריבוי הרעיונות וחוסר המיקוד בולטים ביתר שאת בקטע האחרון שבו התאורה המתחלפת בתזזיתיות העלתה בי השערה שאולי מחשב התאורה התקלקל, אך נראה לי שהיוצרים התכוונו ליצור אווירה דיסקוטקית או משהו כזה. הבלבול נותר עם הצופה עד לאחר הקידות, עת המופיעים עולים על הבמה ויורדים ממנה נבוכים ולא ממש יודעים מה לעשות.

אני משערת שלו היו היוצרים משתמשים באנשים יותר מוכשרים (מקצועית ובכלל), כלומר כאלה שהולכים עד הסוף, בהתמסרות, בטוטאליות, היה יכול להיווצר כאן משהו מעניין. קחו רקדן מיומן ותנו לו לנוע ללא מאמץ, מתוך חופש ושמחה, והרי לכם משהו מקסים לצפות בו. אבל לא זו דרכם של הזוג. החיפוש שלהם אחר המקום הטבעי גורר מחיר, והתוצאה היא עבודה שהייתה יכולה להיות מעניינת כהופעת סדנה אך לא כהופעה בעלת משקל ומסר. *

*העבודה הוצגה במסגרת פסטיבל מחולוהט בסוזן-דלל.