לדפוק חתונה

"הדיבוק", מאת ליאון כץ, תרגום: דורי פרנס, עיבוד ובימוי: רנה ירושלמי, אנסמבל עתים ותיאטרון הקאמרי * עיבוד שעושה הכל כדי לייבש כל טיפת לחלוחית מהמחזה

אין לכם דבר משעמם מטקסים - קחו למשל חתונות. ואין לכם דבר משעמם מטקסים שנותקו ממקורות הפולחן והדת ומההקשרים החברתיים שלהם, ונותרו לפיכך ריקים מתוכן ומשמעות - קחו למשל את החתונות של ימינו, שמאחר שאיבדו כל תוכן ומשמעות - וכי מה משמעות הכתובה ו"אם אשכחך ירושלים" לזוג חילוני הנישא ב"אולמי האזדרכת" או "גני הצומת" (מפה מצורפת) - הרי שמתחתנינו הצעירים ממלאים את טקס הנישואין שלהם בתכנים חדשים ריקים וחסרי משמעות עוד יותר, למן "השיר של החתן והכלה" ועד לעופות ממולאים בתוכן שעין לציון לא שזפה וקיבה יהודית הומייה טרם עיכלה.

במקרה התיאטרלי שלפנינו בחרו ההורים, המחזאי-מעבד ליאון כץ והמעבדת-במאית רנה ירושלמי, לחתן את חנן ולאה הנושנים של אנסקי, בשורה של טקסים בימתיים מרהיבים ורבי-רושם, מנותקים לגמרי לא רק ממקורות הפולחן והדת שלהם, אלא אפילו מהמקורות האנושיים והדרמטיים שלהם.

כך נותרים הצופים המוזמנים מנותקים כמעט לחלוטין מהמתרחש לפניהם על הבמה. הם אמנם מכירים באופן כללי את הסיפור וקצת גם את החתן ואת הכלה, אבל מאחר שהעיבוד הזה ל"הדיבוק" עושה הכל כדי לנכר את גיבוריו מצופיו ולייבש כל טיפת לחלוחית דרמטית מהמחזה, ותחת זאת מותיר את כל הסיפור בגדר תהלוכה של מעשי פולחן טקסיים ריקים ויפים להפליא - הרי לא נותר לצופים אלא להביט במחזה בהשתאות קלה בתחילה, ההופכת עם הזמן לשעמום עצום ורב.

ומשל למה הדבר דומה? שלא רק שנקלעתם לעוד אחת מאותן אלפי חתונות "מקוריות" משעממות עד מוות, אלא שאתם אפילו לא מכירים כלל את החתן ואת הכלה, כי כל קרבתכם אליהם היא שאחד מהם הוא הבן או הבת של מוש או שוש ממשאבי אנוש של אישכם או אשתכם. ולפיכך מופע הווידיאו המועלה בפניכם, שבו החתן והכלה מרקדים לאורך שנותיהם הקצרות לצלילי השיר האהוב עליהם, אפילו לא מדגדג לכם את קצה השפם שאין לכם.

וכיצד בכל זאת תדוגו מעט עניין בשלולית השעמום? וכי מתי טקסים משעממים הופכים לפתע מעניינים? כשמשהו משתבש - הכלה בורחת, השושבין יורה בחתן, האבא של החתן נועץ מזלג בלבה של האמא של הכלה, הכנר מוציא מנרתיקו תת-מקלע ומרסס את הקרואים וכגון אלה.

ואכן, זה בדיוק מה שקורה גם ב"הדיבוק" הזה של כץ וירושלמי - שהנה פתאום נכנס דיבוק בגופה של לאה ומכניס קצת חיים להצגה, אבל דווקא אז מוכרזת פתאום הפסקה. ושוב לקראת הסוף כשמתכנסים כולם להוציא את הדיבוק מגופה של לאה, שוב חוזרים לבימה ניצוצות של דרמה וכאב וקסם, אבל גם הם נמוגים חיש קל תחת משא היופי המכריע אותם ארצה.

כי היופי, היופי כשלעצמו, היופי לבדו, הוא משעמם, וכל שהוא גובר וגדל הוא רק משעמם יותר, ועד מוות. *

צרו איתנו קשר *5988