המחוזי: לא ניתן לגבות קנס פלילי מיורשי אדם שנפטר לפני מועד התשלום

מרדכי קריינר מסביון, שכיהן בעבר כסמנכ"ל רשת שופרסל, הודה והורשע בעבירות מס. בין היתר נגזר עליו קנס בסך 550 אלף שקל, שישולם ב-5 תשלומים שווים, או מאסר שנה תמורתו. בגזר הדין נקבע שתשלום שלא ישולם במועד יגרור הפעלת המאסר במקום הקנס ליתרת התקופה באופן יחסי, ויתרת הקנס תעמוד לתשלום מיידי.

קריינר שילם 3 תשלומים במועד, אך נפטר בטרם הגיע מועד התשלום הרביעי. שופט השלום דן מור קבע, כי יתרת הקנס שלא שולמה בגין פטירתו היא חוב של עיזבונו והמדינה יכולה לגבותה כמס.

יורשיו של קריינר ערערו באמצעות עוה"ד אפרת רחף ורותי ליטבק, וטענו שפטירת נאשם שומטת את הבסיס המשפטי והמוסרי לגביית יתרת הקנס. עו"ד דינה רדלמן מפרקליטות מיסוי וכלכלה טענה מנגד, שסעיף 70 לחוק העונשין קובע שקנס שלא שולם במועדו, יחולו על גבייתו הוראות פקודת המסים (גבייה), כאילו היה מס.

אות מתה

השופט רוזן ציין, כי סעיף 70 עוסק בקנס "שלא שולם במועדו", ואילו כאן קריינר נפטר בטרם הגיע מועד תשלום הקנס. "הקנס שהיה אמור להיות משולם טרם נתגבש, שכן ברגע מותו פסק העולם מלכת בכל הנוגע למרדכי קריינר ז"ל. הוראת התשלום לא נתגבשה והיתה בבחינת 'אות מתה'. הפטירה איינה (את) הוראת המאסר חלף הקנס. בדומה, נתרוקנה מתוקפה הוראת בית משפט לתשלום חודשי".

רוזן הוסיף כי לאחר פטירתו אין לקריינר אפשרות לשלם את הקנס ובוודאי לא לרצות מאסר תמורתו. "יורשיו, שלא היו אחראים למעשים בגינם הורשע, אינם באים בנעליו לצורך ביצוע עונשו. המה לא ישאו במאסר ובדומה לא יידרשו לשלם הקנס במקומו", קבע.

נימוק נוסף למסקנתו היתה שלפי חוק סדר הדין הפלילי, "נפטר אדם - ייפסק כל הליך פלילי נגדו". לדברי רוזן, "קנס הוא בבחינת עונש, שהינו חלק בלתי נפרד מההליך הפלילי", ובכלל "הליך משפטי כנגד אדם שהלך לבית עולמו משולל תכלית וטעם משפטי".

חוב אזרחי

השופט המר, בדעת מיעוט, סבר כי לקנס יש גם פן אזרחי-מינהלי של חוב לאוצר המדינה. לדבריו, חוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות מגדיר "קנס שהטיל בית משפט" כחוב לאוצר המדינה, מרגע הטלתו ולא מרגע אי-תשלומו.

הוא נסמך על פסיקות העליון משנות ה-60, בהן נקבע במפורש כי "כיוון שהקנס מהווה חוב אזרחי, הרי שהוא ניתן להיגבות מעיזבונו של המערער המנוח". השופט רוזן השיב לו שפסקי דין אלה אינם ישימים, משום שניתנו לפני שהחוק קבע שפטירת אדם מפסיקה את ההליכים הפליליים נגדו.

ואולם לדברי המר, העליון חזר על פסיקה זו בשנת 2000, כשקבע שעיזבון רשאי להמשיך לנהל ערעור של מורשע שנפטר, למשל כשהוא "משיג על חיובו בקנס או על צו חילוט, שעל-פי הדין הופכים עם פטירתו לחיובים של עזבונו". המר ציין שרוזן לא התייחס לפסיקה זו, אולם המחוזי אינו רשאי להתעלם ולסטות מפסיקת העליון.

השופטת ברלינר צידדה בגישתו של רוזן, וציינה כי רק כשמגיע מועד גביית הקנס ("זמן אמת") הוא הופך לחוב שדינו כדין מס. אלא שנקודת זמן זו נשללה מקריינר. "בזמן אמת, בכל פעם מחדש, עמדה לרשותו האופציה של בחירה במאסר במקום קנס. יורשיו או עזבונו אינם יכולים לממש אפשרות זו", ולכן "אין לגביהם 'זמן אמת' שבו התגבש החוב", ציינה. לדבריה, פסיקות העליון משנות ה-60 עשויות לתמוך בעקיפין דווקא במסקנה הפוכה מזו שהסיק המר. (ע"פ 80034/08).