כשסרט בנות הופך לסרט דודות

זה לא שאין שום דבר טוב ב"מאמא מיה - הסרט". המסרים הליברליים יחסית בנוגע למשפחה, זהות, וזכותו של כל אחד למצוא את האושר בדרך שונה בהחלט מוצדקים. הופעתן המרעננת של נשים מעל גיל 40 בתפקידי מפתח, ויותר מזה, של נשים מעל גיל 40 כמושאי תשוקה - משלימה את החזון הליברלי. גם מבחינה אסתטית, הצילום בשטח פתוח ולא באולפן מבטא את אותה פתיחות מחשבתית שעומדת בבסיס העלילה. גלי הים והאור הטבעי של השמש מדגישים את האופק הפתוח ואת האפשרות התמידית לשינוי שהסרט חוגג אותה. ועל כל אלה צריך להוסיף את הפסקול, משירי להקת אבבא, שמשדרג את הסרט בחמש רמות.

אבל, וזה אבל גדול, אף אחד לא אוהב לראות אגלי זיעה על המסך באוגוסט, וב"מאמא מיה" יש לא מעט כאלה. הסרט - במיוחד בחציו הראשון, מוצף ברעש בלתי נסבל, ובין אם מדובר בדיאלוגים צווחניים או בביצועים כבדים וצעקניים לקלאסיקות של אבבא, נדמה כאילו הווליום נמצא באופן קבוע קצת קרוב מדי למקסימום.

דונה (מריל סטריפ) חיה עם בתה סופי (אמנדה סייפריד, "ילדות רעות") על אי יווני פסטורלי. ערב חתונתה מזמינה סופי לטקס שלושה מאהבים לשעבר של אמה, שכל אחד מהם עשוי להיות אביה (פירס ברוסנן, קולין פירת', והיחיד מבין האבות הפוטנציאליים שיש לו סקס אפיל אמיתי לטעמי - סטלן סקרסגארד). סביב הציר הזה, של דונה המתמודדת עם עברה וסופי עם עתידה, נעה העלילה לצלילי שירי הלהקה השבדית.

וכבר בפתיחה נקבעת אותה רמת ווליום לא נוחה, כשסופי פוגשת שתי חברות טובות שהגיעו להשתתף בחתונתה. גם דונה יוצאת לפגוש זוג חברות משלה (ג'ולי וולטרס וכריסטין ברנסקי). שני המפגשים האלה כל-כך עמוסי קפיצות, צווחות ופרצים אלימים של צחוק מאולץ, עד שמתעוררת איבה כלפי הדמויות. איזו חוויה משונה, לצפות בסצינה משותפת לשלוש שחקניות מוכשרות וכריזמטיות כמו סטריפ, וולטרס וברנסקי, ולרצות להרוג את כולן.

המאמץ וההגזמה נוכחים גם בשירים: יוצרות הסרט בחרו באופי על פני יופי (ווקאלי), והניחו כנראה שכישרון משחק יכול להפיק גם ביצוע מוזיקלי מנצח. סטריפ באמת מגייסת את כישורי ההבעה שלה לביצועים, אבל זה פשוט לא מספיק טוב מבחינת איכות הקול. ובכל פעם שפירס ברוסנן פצח בשיר, עברה באולם צמרמורת קולקטיבית, ולא מהסוג הטוב. הניסיונות להטביע את קול השחקנים בליווי של מקהלה יוונית (לא זאת שאתם חושבים. פשוט מקהלה של יוונים) שוב בודקים את גבולותיו של כפתור הווליום. מאמא מיה, הלכו לי האוזניים.

ולא רק השירה מאומצת ומאולצת, אלא גם מיקום השירים בתוך העלילה. יש נכסי צאן ברזל של אבבא ש"חייבים" לשיר, אז תוקעים אותם איפשהו, גם אם זה לא ברגע הכי מתאים, מה שמפריע מאוד לזרימה בסרט. למרות שדונה היא לא בדיוק אישה המחפשת בעל מיליונר שיגאל אותה מצרותיה, בואו ניתן לה לשיר את "money, money, money", כי לאבבא יש כזה שיר והוא חייב להופיע מתישהו. גם שיר האהבה של סופי וחתנה המיועד על החוף לא מוצדק עלילתית בשום צורה. למעשה, גם השחקן המגלם את אותו חתן מיועד אינו מוצדק בשום צורה.

במחצית השנייה של הסרט חל שיפור ויש גם כמה ביצועים ראויים (שימו לב לברנסקי). אבל בסופו של דבר, כל המאמץ וההגזמה העודפים האלה הופכים את מאמא מיה מסרט בנות לימוני ומרענן שהוא אמור היה להיות, לסרט דודות עמוס קלוריות. אז אם יש לכם נפש של דודה ואתם כמהים לסרט קיץ עם שירים וזכרונות מהסבנטיז, לכו ל"מאמא מיה". אם אתם אוהבים את אבבא ואוהבים סרטים, גשו לספריית הדיוידי הקרובה לביתכם וחפשו את "חתונתה של מיוריאל". *

"מאמא מיה", ארה"ב 2008. בימוי: פילידה לויד, 108 דקות * כשסרט בנות הופך לסרט דודות