הנקראות ביותר

אז מה אם הקבלן ויקטור יונה חייב 6 מיליון שקל להפועל ירושלים ולבעלי החוב שלה?

ההוצאה לפועל מצחיקה אותו, והחלטות בית המשפט לא מזיזות לו ; בינתיים הוא הסכים לשלם 150 שקל - וגם זה לקח 3 שנים ; אוזלת-היד של החוק מול חייבים שלא משלמים

בחודשים האחרונים ניטשת בוועדת החוקה של הכנסת מלחמת חורמה סביב רפורמה בהוצאה לפועל. הוועדה אישרה להסמיך את ראש ההוצאה לפועל להורות לבנקים, לחברות האשראי ולגופי ממשל ולגופים מסחריים לספק פרטים על מצבו הכלכלי של חייב, מבלי שיהיה צורך בהסכמתו. כך תוכל ההוצאה לפועל לדרוש מהביטוח הלאומי פרטים על גובה ההכנסה של החייב, מרשם האוכלוסין ידווח על יציאותיו לחו"ל, רשות הרישוי תדווח על הרכבים הרשומים על שמו, בזק וחברות הסלולר ידווחו על הוצאות הטלפון שלו, וכך הלאה. המתנגדים לרפורמה זעמו על הפגיעה הקשה בזכויות האזרח, על גבם של החייבים שיתקשו להתגונן מנושיהם. מנגד טענו התומכים, כי כיום ההוצאה לפועל בקושי מתפקדת: היקף הגבייה עמד ב-2007 על 8% בלבד מהחובות שהועברו במשך השנים לטיפולה, נפתחו יותר מ-300 אלף תיקים חדשים, אך נסגרו רק 190 אלף ויותר מ-2.5 מיליון תיקים המתינו לטיפול. החייבים, טענו תומכי הרפורמה, מצפצפים על חובם.

סיפורו של ויקטור יונה, קבלן ירושלמי מוכר, איש עסקים והבעלים של 50% מקבוצת הכדורגל הפועל ירושלים, ממחיש היטב את טענות התומכים ברפורמה. יונה חויב לשלם לקבוצה 2.3 מיליון שקל, ולשלם חלק מחובותיה המסתכמים בכמה מיליונים נוספים - שהקבוצה ואוהדיה משוועים להם. את יונה זה לא מעניין: לא מתחשק לו לשלם, ואף אחד עדיין לא הצליח לשנות את דעתו. ליתר דיוק, ההוצאה לפועל הצליחה לגבות ממנו משהו מהמיליונים האלה - 150 שקל.

מה יוצא דופן בסיפורו של יונה בהשוואה לתיקים אחרים? אולי הסלחנות המפליגה שגילתה כלפיו מערכת המשפט. בניגוד לאחרים, הוא אפילו לא טרח לטעון שאין לו יכולת לשלם. תחילה עיכבו עורכי דינו את הביצוע, באמצעות עשרות רבות של בקשות סרק; בהמשך הוא כבר אמר במפורש שאינו רוצה לשלם. מערכת בתי המשפט שקעה בסחבת ובעבודה המיותרת שיצר, ולא הטילה עליו סנקציות כלשהן. יונה, אפשר לומר, הוא משל על חוסר יכולתה של המערכת להתמודד עם סרבן תשלום עיקש. את ההשלכות ההרסניות של הסלחנות הזאת ניתן לראות בקבוצת הכדורגל, שאפילו אוהדיה המושבעים ביותר נואשו מעתידה, פרשו והקימו קבוצה אחרת.

לאחרונה דווקא ניתנה החלטה בתיק. הפעם, אחרי שנים ארוכות, נדמה שהשופט הבין שיונה דורש טיפול מיוחד. באורח חריג הוא מינה כונס שיאתר וימכור את נכסיו של יונה. האם זה יעבוד? אפילו בית המשפט סקפטי.

מיתולוגיה בהתפוררות

הפועל ירושלים נוסדה בשנות ה-20 של המאה הקודמת כקבוצה של ההסתדרות. עד שנות ה-70 היא הייתה הקבוצה הבכירה בבירה, בעוד בית"ר ירושלים משתרכת הרחק מאחור הן בתקציבים והן בהישגים; אלפים נהגו לפקוד את המגרש בקטמון הישנה, ואת הזכייה בגביע המדינה ב-1973, ההישג המשמעותי בתולדות הקבוצה, חגגה העיר כולה. שחקני הקבוצה, בתקופות שבהן עוד היה נהוג שכדורגלנים עובדים, נהנו מעבודות נחשקות שארגנו להם עסקני ההסתדרות (בחברת החשמל, למשל), והעתיד נראה אדום מתמיד.

בסוף שנות ה-70 ובתחילת ה-80, במקביל לתמורות הפוליטיות בישראל, התהפך הגלגל והקבוצה החלה להתדרדר. שנים היא התנדנדה בין הליגה הראשונה לשנייה, סבלה מבעיות ניהול והתקשתה לשלם את חובותיה. הקהל הצביע ברגליים ועבר לימק"א של בית"ר ושל הירושלמי הנערץ אורי מלמיליאן. עם זאת, גם בשנים הקשות הללו המשיך גרעין קשה של אוהדים ללוות את הקבוצה באדיקות. מפחי הנפש, כך נדמה, רק חיזקו את דבקותם.

בתחילת שנות ה-90 רכש את הקבוצה הקבלן יוסי סאסי, שמינה את ויקטור יונה לתפקיד היו"ר. בשנים הראשונות נדמה היה שהעברת הבעלות הועילה: ב-1998 אפילו הגיעה הפועל לגמר גביע המדינה. ואז עבר חתול שחור בין השניים, כשהסתכסכו בשאלת הבעלות.

הסכסוך התבטא בהידרדרות ניהולית ומקצועית מזורזת, וב-2001, בעוד סאסי ויונה נאבקים בבתי המשפט, הפועל כבר מצאה עצמה בליגה הארצית. ב-2006 חשבו האוהדים שהגיעה הישועה, לאחר שהשופט בדימוס, ורדי זיילר, נתן פסק בורר שהכריע בסכסוך. זיילר קבע שיונה מחזיק ב-50% מהבעלות בקבוצה. הוא גם קבע שיונה ערבב כספים של קבוצת הכדורגל בחשבונות אישיים שלו ושל בני משפחתו, והורה לו להגיש תצהיר ובו חשבונות מדויקים, שישקפו את כל התקבולים הישירים והעקיפים שהיו מיועדים לקבוצה. בנוסף, חויב יונה לשלם לעמותה המפעילה את הקבוצה כ-2.3 מיליון שקל. כמו כן חויב לשלם מכיסו את חובות הקבוצה למס הכנסה ולביטוח לאומי, הנאמדים בכ-4 מיליון שקל.

סאסי והפועל הגישו את פסק הבורר לאישור בית המשפט, ומנגד יונה ביקש לבטלו. ביוני אשתקד אישר שופט מחוזי בירושלים, משה דרורי, את פסק הבורר, ובכך הפך אותו לפסק דין הניתן למימוש כמו פסק דין של בית משפט. בעקבות ההחלטה הגיש יונה בקשת ערעור לבית המשפט העליון. הוא לא ביקש לעכב את ביצוע פסק הדין; הוא פשוט סירב לשלם אגורה.

ממשיכים לעליון

לכל אורך תקופת המאבק בין בעלי השליטה, ניסו האוהדים למצוא משקיע שירכוש את הקבוצה ויעצור את שקיעתה. תקופה מסוימת נוהלה הפועל על-ידי קבוצת ניהול שבין חבריה היו איש העסקים ניר ברקת, בני סיוון, סימו טובול ורמי לוי. אבל כעבור זמן קצר גם הם אמרו נואש, ובעונה שעברה כבר נוהלה הקבוצה על-ידי קבוצה חיצונית בראשות רביב צחי.

במאי 2007 התעייפו גם האוהדים למודי הסבל, והחליטו על הקמת קבוצה משלהם - הפועל קטמון ירושלים - שתתבסס על כספים שיאספו בעצמם. באותה עונה הצליחה הפועל, תחת הניהול החיצוני, להתאושש מעט ולהעפיל לליגה הלאומית. אבל בהפועל ירושלים אין רגע דל, ולפני כחודשיים התפטר צחי, ויונה לקח חזרה את מושכות הניהול של הקבוצה.

במקביל לתהפוכות הללו נמשכו הקרבות המשפטיים. לנוכח סירובו של יונה למלא את פסק הבורר, הגישו הפועל וסאסי בקשה חריגה למנות לו כונס נכסים, ולקנוס אותו בגין ביזיון בית המשפט. באמצעות עורכי הדין אברהם סגל ורונית וולף הם טענו שכל ניסיונותיהם לממש את פסק הדין בהוצאה לפועל עלו בתוהו. הם פתחו תיק הוצאה לפועל בניסיון לגבות 20 אלף שקל - סכום הוצאות המשפט שבהן חויב יונה - אבל הצליחו כאמור לגבות רק 150 שקל.

ליונה הייתה שיטה פשוטה לחמוק מהתשלום: לכל בקשה שהגישו, הוא הגיב בטענת "פרעתי" (שמשמעותה שאינו חייב בפירעון החוב, מסיבה כזו או אחרת); כשנדחתה טענתו, ביקש רשות לערער למחוזי; כשהגיע מועד הדיון נהג למחוק את בקשת הערעור, וכשחזר התיק שוב להוצאה לפועל, טען שוב "פרעתי". הקבוצה וסאסי הגישו לשופט ספר עב-כרס ובו לא פחות מ-51 אסמכתאות על-אודות הפעולות שביצעו בתיק ההוצאה לפועל ובערעורים עליו.

האווירה בדיון אצל השופט משה דרורי הייתה יותר ממתוחה. לדיונים הגיעו לא רק עורכי הדין אלא גם עשרות אוהדים. "אני רואה שזה יותר חמור מתיקי האישות שדנתי בבוקר. המתח והכעס פה זה כאילו שזה זוג נשוי. אי-אפשר ככה", ציין השופט.

דרורי הופתע לשמוע שיונה מסרב לבצע את פסק הדין. "במקום להגיש פורמלית בקשה לעיכוב ביצוע, אתם עושים עיכוב ביצוע פרטי", אמר לפרקליטו. כן, השיב במפתיע עו"ד צבי שילה. "לא שילמתי", הודה יונה עצמו ונימק: "אני חושב שבבית המשפט העליון אצא זכאי, ולכן כרגע אני לא צריך לתת שקל (...) אני מאמין בצדקתי, ואני רוצה להמשיך עם הצדק שלי".

כמו ללכת ישר לניתוח

לפי החוק לא ניתן למנות, במסגרת ההוצאה לפועל, כונס נכסים ליותר מנכס אחד של החייב, ורק בית משפט מוסמך למנות כונס לכלל נכסיו. לכן, טענו הקבוצה וסאסי, הדרך היחידה שבה ישולם החוב היא מינוי כונס שיאתר את נכסיו של יונה בזה אחר זה.

כדי להסביר כמה חריגה הבקשה, דימה אותה השופט למצב שבו אדם הזקוק לטיפול רפואי פונה מיד למנתח במחלקה הכירורגית, במקום לעמוד בתור בחדר מיון. פרקליטיו של יונה הסכימו, כמובן, וטענו שאין מקום לסטות מהכלל שלפיו גביית חוב כספי נעשית באמצעות ההוצאה לפועל בלבד.

אלא שהשופט דרורי כנראה הבין עם מי יש לו עסק. "יש נתון מוסכם שלפיו יונה לא שילם דבר על חשבון החוב, זולת קיזוז קטן וגביית 150 שקל", אמר השופט, שהתרשם כי אין בכוונתו של יונה "לשלם פרוטה מרצון". על כן, קבע שיש לאכוף עליו בכל הדרכים המשפטיות הקיימות את ביצוע פסק הדין.

השופט התלבט אם למנות כונס נכסים, ולא שהיו לו ספקות ביחס לצדקת המינוי. נהפוך הוא: החשש היחיד שלו היה שמינוי הכונס יגרור "מבול של בקשות דומות למינוי כונס, בכל תביעה כספית שבה נפסקו לתובע סכומים משמעותיים", במקום הפנייה להוצאה לפועל.

אך אחרי ההתלבטות ההכרעה הייתה ברורה: "אינני יכול לצוות על יונה לחשוב כי פסק הדין לחובתו הוא צודק ונכון", כתב דרורי, "אבל בית המשפט מופקד על שלטון החוק. חובתי היא לנקוט כל הליך חוקי כדי שפסק הדין ייאכף". מול החשש למבול הבקשות, הוסיף השופט, קיימים שיקולים מערכתיים אחרים, בדמות הצורך להגן על שלטון החוק ובזבוז הזמן השיפוטי.

מההחלטה עולה שהשופט לא רצה לתת ליונה תחושה שהצליח "לדפוק את המערכת". לדבריו, "הזמן השיפוטי העצום יירד לטמיון, כאשר ליונה תהיה תחושת ניצחון לפיה הוא, באמצעים של דחיות והגשת בקשות רבות (שחלקן בקשות סרק), הצליח להתמודד עם המערכת השיפוטית וגבר עליה". השופט מינה את עו"ד יצחק מינא ככונס לכלל נכסיו של יונה ורמז לקבלן שעדיף לו לשתף פעולה, משום שהכונס אינו עובד בחינם. אשר לביזיון בית המשפט באי-הגשת התצהיר לגבי תנועות הכספים, השופט ציין שיונה "התנהג כאילו אין פסק בורר ולא ניתן פסק דין של בית משפט זה, המאשר את פסק הבורר". מאחר שלא ניתן לאכוף הגשת תצהיר בהוצאה לפועל, הוסיף, "הדרך האפקטיבית היחידה שנותרה היא הליכי ביזיון בית המשפט".

דרורי החליט להתחיל בסנקציה כספית מדורגת. הוא הורה ליונה להגיש את התצהיר עד ל-4 בספטמבר. איחור בשבוע יעלה ליונה בתשלום 5,000 שקל ו-5,000 שקל נוספים לקבוצה ולסאסי. כל שבוע נוסף יעלה את התעריף ב-2,000 שקלים נוספים. לאחר 11 שבועות איחור, יוכלו הקבוצה וסאסי להגיש בקשת מאסר נגד יונה.

ומה יש לויקטור יונה להגיד על ההחלטה? "הדיון בבקשות נערך לפני 7-8 חודשים, ואני לא מבין למה השופט החליט לתת החלטה דווקא עכשיו, אחרי שאנשים החליטו להיות בסדר. אני וסאסי מסתדרים כרגע ולכן הכל פאסה ובעצם אין להחלטה שום משמעות", הוא אומר ל-G. "מי שמבין בכדורגל יודע שכסף רק נותנים בכדורגל ולא לוקחים. הפסק של זיילר תמוה - זו לא פסיקה הגיונית, הוא לא הסתכל בניירות. הוא קובע שהפועל היא שלי אבל מבקש ממני לתת לה כסף. הרי אם צריך אני נותן לקבוצה כסף ולכן לפסיקה שלו אין שום משמעות ולכן גם ערערתי עליה לעליון".

* השופט דרורי קבע שעליך לשלם.

"ואם בבית המשפט העליון יחליטו אחר כך שאני צודק, מי יחזיר לי את הכסף? אף אחד בכדורגל לא יכול להחזיר את הכסף. אלה דברים לא הגיוניים"

* אם הערעור שלך יידחה, יש לך מאיפה לשלם?

"שאף אחד לא ייכנס לכיס שלי. נתתי יותר מדי להפועל, ואם אצטרך בסוף לשלם אז אשלם. היום גם אני וגם סאסי רוצים למכור את הקבוצה ואני מקווה שנצליח".

עו"ד סגל חושב אחרת: "הסולחה בין סאסי ליונה אינה משנה. אנו ממשיכים לפעול כרגיל, והכונס ימכור את מניותיו של יונה בהפועל".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות