התפוח המכני

בדיסק השלישי שלהם, שכותרתו ועיצובו הם משחק במילה "באזז" (על העטיפה מצוירת דבורה) מוגשים 12 קטעי היפ-הופ, בלוז ופאנקי-ג'אז בתערובת ("סימפול" ו-"MIX") בסגנון האלטרנטיבי שבו התמחה ההרכב מתחילת דרכו. ארבעה נשפנים, נגן קונטרבס, מתופף, שני מרקידים, סאונדמן ואחראי על אפקטים, מגישים קטעים המורכבים מנגינה בדגש על כלי נשיפה, הרבה סקרצ'ינג, מעט מאד שירה, ופה ושם געיות ואנקות שחברי ההרכב מפיקים מגרונם.

רב הקטעים בדיסק דומים זה לזה במבנה: שתיים שלוש תיבות פתיחה חד ממדיות, כלי אחד או קול אחד: תיפוף קצר, תרועת חצוצרה, פנייה אישית לקהל (!come on everybody) או זמזום דבורה (באזזז). מכאן הקטע קופץ (ולא מתפתח) לבליל צלילים, כלים וקולות דיסהרמוניים ונטולי מלודיה, שלפעמים אפשר לזהות בהם מקצב מעניין. מה חבל שכאשר מגיע כבר אחד כזה, הוא חוזר על עצמו בלי התפתחות או גיוון משמעותי. נגינת המבצעים, בעיקר הנשפנים, מקצועית, אך אינה מתעלה לדרגות וירטואוזיות. אולי כי הלחן לא מספק את הזדמנות.

בתחום המוזיקה האלטרנטיבית שכיחים מקרים שבהם אלבומים עושים עוול למוזיקה שנשמעת נפלא בהופעה חיה. כזה היה למשל האלבום "אבנים" של ההרכב המוצלח "Third World Love", שיצא ב-2004, ואיכזב את מי שנכחו בהופעות המחשמלות שקדמו לו. דוגמה אחרת הם הדיסקים - כל הדיסקים - של "שוטי הנבואה".

בתקווה שמה שלא עשה הדיסק, תחולל ההופעה, הגענו לביתן 10 בגני התערוכה: בין עשרות בובות דבורים שנתלו מהתקרה, נתלו מסכים שעליהם הוצגו סרטי אנימציה, פרסומות ישנות, מחזות זמר משנות ה-50 בשחור ולבן ואפילו פורנו, שעוד נגיע אליו. על הרחבה רחש קהל קופצני ומזוגג מבט וברחבת הכניסה התארגנו רוקדים עייפים בפינות למנוחה.

לרגע גלגלנו רעיון שהנה מתפתח ז'אנר הופעות חדש, אינטרדיספלינארי, אלא שאז נזכרנו שהז'אנר קיים, הלא הוא ה"רייב" (מסיבות ריקודים בטבע הכוללות כמעט את כל האמור לעיל), ושלפני שנולד ה"רייב", התקיימו על שפת הכינרת רייבים שקראו להם ליל אהבה בצמח.

עוד לפני שהספקנו להגיד "ליל אהבה בצמח", עלו התפוחים לבמה ופצחו בקקופוניה שהכרנו מהדיסק, בגרסאות יותר ארוכות ובשילוב דיאלוגים עם הקהל וגיטריסט אורח.

הקהל מצידו הגביר את קצב וגובה הקפיצות, הזיע יותר, צעק יותר, הסיר חולצות ושתה עוד בירה. זוגות עמדו לצד רחבת (הריקודים) והתאמנו בצרפתיות. אחלה מסיבה, אין מה לומר. ואתם רוקדים, נורא רוקדים, נורא רוקדים. אלא שאז הגיע רגע אמיתי של מבוכה, עם הופעתו של שלמה בר כאמן אורח.

האמת, היינו חוסכים את איזכור הגעתו המיותרת, אלמלא היתה שיא של טעם רע, ולא מצידו, אלא מצד המארחים. התפוחים עדיני הנפש, בחרו ללוות את הופעת הזמר שומר המצוות, בהצגה של סרטי פורנו רך משנות ה-50. סבבה במסיבה.

אחר-כך עלה מן האוב לבמה "האשם תמיד". הוא נתן את הקבועים של יאיר ניצני, מלווה בשתי נערות ליווי בתסרוקות אפרו ולבוש תואם, והוסיף כיסוי ל"sex machine" - סקס משמין, לגרסתו. למרות ההתלהבות ההדדית, לא נרשם שום חיבור מעניין, מוזיקלי או אחר, בינו לבין התפוחים. תרומתו התבטאה רק בכך שהכריזמה הטבעית וההופעה המקצועית שלו, חידדו את הפער בין מה שהיה יכול אולי להיות הופעת מוזיקה אלטרנטיבית והתפתח להרקדה המונית (רייב, אם תרצו) באולם ממוזג בלב גוש דן. אמנות זה לא. אבל היי, למה להיות כבדים? תזרמו. *