חזקה על קטנים

תפקיד הנציבה נולד בלידת עכוז ועוד כילד לא רצוי. השופטים התנגדו בתוקף. הם רצו אומבודסמן פנימי שכפוף לנהלים בלתי מחייבים, כאלה שאפשר לשלוט על הפעלתם. בדיוק כמו כללי האתיקה השיפוטית שניסח שמגר ב-1993 והופעלו בגמישות שמותאמת בעיקר לבית המשפט העליון. אלא שפרשות מעיקות שהצטברו ללחץ ציבורי הניעו את המחוקק להקים - למורת רוחם של העליונים - שני מנגנוני בקרה חיצוניים ומחייבים. האחד, חוק נושאי משרה שיפוטית (מניעה מלשבת לדין) שנולד כתגובה לעתירת יואב יצחק נגד הופעת עו"ד פנחס רובין בפני ידידו הטוב, השופט תיאודור אור, בערעורו של אלי הורביץ. בדומה, הקים המחוקק את נציבות תלונות הציבור על השופטים. הפעם, כתגובה על משוב השופטים שיזם ראש לשכת עורכי הדין שלמה כהן. השופטים נלחמו בחירוף נפש נגד המשוב וקיבלו תחתיו, כפשרה מגונה, את נציבות התלונות, למרות שהעדיפו אומבודסמן פנימי.

האם הצליח בית המשפט העליון לכופף את הנציבה הראשונה טובה שטרסברג-כהן לדרגת האומבודסמן הנוח להם? התשובה, לאחר התלבטות קשה, היא כן. וזו הביקורת השנייה שניתן למתוח על תפקודה. הראשונה נוגעת לכישלונה בגיבוש מדיניות אפקטיבית נגד סחבת ופיגורים, המחלה הממארת האמיתית של המערכת השיפוטית.

שני כישלונות אלה כרוכים זה בזה בקשר מוסדי ופרסונלי. בית המשפט העליון בעצמו לוקה בסחבת קשה. שתיים מהשופטות שצברו את המוניטין המכביד ביותר של סחבת ועיכובים הן אלישבע ברק ומיכאלה שידלובסקי-אור, נשותיהם של אהרן ברק ותיאודור אור. אין ספק שהסטטוס יצר לשתיים חסינות שלא איפשרה להפעיל מכבש אפקטיבי כלפי שופטים פחות מיוחסים.

לאחרונה פירסם "ידיעות אחרונות" סיפור מרעיש על המחדל הגדול בעיני אי-פעם של מערכת השפיטה. זיכוי של נאשם באונס בגלל שהשופטת שידלובסקי-אור פשוט שכחה לכתוב הכרעת דין. חלפו 12 שנים מאז הוגשו הסיכומים בתיק, השופטת פרשה מכס השיפוט, ורק אז התגלה הסיפור. סיפור ששיקף שגרה קשה של סחבת ידועה אצל השופטת, כמו גם שגרה דומה אצל השופטת ברק.

ומצד שני הייתה השופטת הילה כהן שלנציבה הייתה תרומה מכרעת בהדחתה. שטרסברג-כהן התניעה את המהלך שהסתיים בהרשעת השופטת בדין משמעתי ("זיוף" פרוטוקולים) והדחה בידי הוועדה לבחירת שופטים. אגב, כהן עתרה לבג"ץ נגד החלטת הוועדה והתיק, ניחשתם נכון, עדיין ממתין תלוי ועומד.

שטרסברג-כהן, כנציבה הראשונה, הקימה את התפקיד והפיחה בו תוכן, משמעות ופרשנות. היא הירבתה בחוות דעת, התבטאה נגד הסודיות המופרזת שכופה החוק ומצאה אחוז גבוה של התלונות כראויות לטיפול. היו גם שופטים שעזבו את המערכת כתוצאה מהתחלת טיפול של הנציבה. לזכותה ייאמר שכולם לא מרוצים: גם מבקרים שרוצים לראות יותר ראשים ערופים של שופטים וגם שופטים שמגנים את עודפי הנמרצות שלה. מראשי המתנגדים בתחילת הדרך היה ראש נציגות השופטים דאז השופט מיכה לינדנשטראוס שהתבטא נגד רצינות היתר שבה התייחסה שטרסברג-כהן לתפקידה. אחרי שגם הוא עבר לצד השני של מתרס הביקורת, נדמה שיש המאשימים אותו באותה אשמה בדיוק.

הכותב הוא מנהל המחלקה לתקשורת משפטית בארד תקשורת