משחק חייה

אופירה הניג - אמנית טוטאלית שמקדישה את חייה לתיאטרון, לא רואה בוויתור שלה על משפחה וילדים אקט שדורש הסבר. ועדיין, בהצגה החדשה שביימה - "ירמה", היא מזדהה עם הנואשות של הגיבורה להביא ילד כמי שלדבריה "יכולה להתחבר לכל כמיהה ואובססיה". גם בתיאטרון בוחרת הניג בדרכים לא שגרתיות וטוענת כי "הקהל הרבה יותר אינטליגנטי ממה שהקניינים חושבים" / רותי זוארץ

ירמה של אנסמבל תיאטרון הרצליה נואשת כשם שהינה חזקה ונחושה ובעלת עוצמות נפש בלתי-נדלות. זוהי הירמה שמביאה אופירה הניג, המנהלת האמנותית של התיאטרון. "אני מכירה את המחזה 20 שנה", אומרת הניג, "וכשקראתי אותו בשנות ה-20 שלי, המבט שלי היה פמיניסטי-מילטנטי על מקומה של האישה בחברה. מאז עברתי תהליכים תודעתיים מאוד גדולים. הניסוח שלי של הפמיניזם הוא אחר, ואני יכולה לראות את העוצמה ביצירה של האישה הזאת ואת האובססיביות שיכולה להוביל אותה לשיגעון. היום מאוד מעניין אותי לטפל בתהליך שמוביל אותה לדיכאון, ובהקשרים האלה אני פחות מתעניינת בפמיניזם ובפוסט-פמיניזם".

*מה השתנה אצלך ביחס לפמיניזם?

"פעם הייתי בעד אפליה מתקנת, בעד פורומים של נשים. היום בשום אופן ובשום צורה לא תראי אותי בפורומים של נשים בלבד, כי זה לא פמיניזם בעיניי ואני לא מעוניינת לתת לאנשים לגיטימציה לשאול אותי שאלות על קריירה ומשפחה. לא מוכנה להיכנס לסביבה שמשתמשת כדגל בנשיות שלי. אני חושבת שיש מיעוטים שסובלים יותר. הנשים הן לא המיעוט הקשה במדינת ישראל. באתי להצגה ממקום של אחת שוויתרה על ילדים, שמתבוננת על חברה שנותנת עדיפות מטורפת, בגלל בעיות דמוגרפיה, לאנשים שרוצים ללדת. מדינה שנושאת על דגל את כל נושא ההיריון. יש תקציבים אדירים שמוקצים לזה, היריון ופריון הם קודש הקודשים. באתי מהמקום הביקורתי הזה, בתור אחת שלא בחרה ללכת בדרך הזאת ורואה חברות שלא הצליחו להרות ואת הסבל שנגרם להן.

"לגברים יותר קל. נשים יוצרות זה לא רק מקצוע, זו דרך חיים וזה לא הולך ביחד עם ילדים. זו הייתה דחייה והשהייה כל הזמן, עד שהבנתי שלמי אני מספרת סיפורים, אני לא רוצה את זה".

בעיית תיווך

בשנים האחרונות הניג חולקת את חייה עם המתרגם שמעון בוזגלו, שתרגם גם את המחזה "ירמה" אשר נכתב על-ידי פדריקו גרסיה לורקה. "זו זוגיות שפעם ראשונה ממלאה אותי, מעשירה אותי, ולא לוקחת אותי ממקום הדיכוי. אני הבנתי עוד לפני שהכרתי את שמעון שלעולם לא אוכל לחיות חיים שמצריכים השתדלות בחיים היומיומיים, שאני קודם כל אמנית וזקוקה למרחב של היצירה. לקח לי זמן להודות בזה. זה לא היה קל, אבל כשהודיתי בזה המון פקקים השתחררו".

המרחב הפתוח שהניג כה מקפידה לשמור עליו מתבטא בחייה גם במישור הפיזי: "אני עובדת הרבה עם חו"ל. לחצי מהיצירות שלי שותפים חברים שלי מחו"ל. קשה לי להישאר בדיאלוג הרק ישראלי. אני זקוקה ליציאות האלה החוצה".

*את מרגישה קלסטרופוביה?

"מצד אחד, אני אדם מאוד פוליטי ואני חיה במדינה שאני חולקת על ערכיה הבסיסיים ועל המוסר שלה היום. מצד שני, כל אהוביי וכל חבריי גרים פה. בנסיעות האלה לחו"ל אני מקבלת פרופורציות וזה מאפשר לי לחזור ולהתמלא בכוח. יש משהו בעשייה פה שהוא סיזיפי, שוחק, שנשאר מרחב מחיה קטן. העבודות שלי בשנים האחרונות לא נוסעות בכל הארץ. מרחב העשייה שלי מוגבל, ולא מתוך בחירה".

*כלומר?

"כדי שהצגה תצא מהתיאטרון צריך שיראו אותה ושיכתבו עליה, וזה בעייתי כי החיפוש שלי היום הוא אחרי שפת תיאטרון ביקורתית, אחרת שלא מתרפקת על המיינסטרים. לא רק שהתקשורת לא ממהרת לכתוב על הפקות יותר ייחודיות אלא גם הקניינים לא ששים לקנות אותן ולצערי אני זקוקה למתווכים האלה.

"אני מאמינה שלעשות תיאטרון טוב זה אמנות כנה ואמיתית שיכולה להביא אנשים. ויש אנשים הרבה יותר אינטליגנטים ממה שהקניינים והשותפים שלי לניהול התיאטרון חושבים".

*איך התחברת לנואשות של ירמה לילד?

"אני יכולה להתחבר לכל כמיהה ואובססיה. אני מאוד מתחברת לכמיהה ולנואשות".

*מה היחס שלך לירמה?

"המבט שלי על ירמה היה הזדהות איומה עם הכאב שלה, והייתי רוצה להגיד לה בחדרי חדרים: 'שנייה, יש עוד אפשרויות. זה לא חייב להסתיים במוות או בשיגעון. יש עוד דרכים'. זה הרצון שלי לחבק אותה וללטף אותה שתרגיש את הגוף. אבל אני רק יכולה לחבק ולהגיד, ולא להיות במקום של אישה אחרת".

סיפור עם קריצה לציבור

"יש אנשים שהם קורבנות של האובססיה שלהם, ואין לזה קשר לגיל או לעיסוק", מרחיבה הניג בסוגיה הנפיצה. "הבעיה היא החברה שמחממת את זה בציפיות שלה, בסטנדרטים שהיא יוצרת, בטרמינולוגיה של הערכים. בני אדם נבנו כך שלכל אחד יש נטייה לאובססיה ונטייה לשיגעון, השאלה היא איך הסביבה מדרבנת אותם. באירופה למשל, 10% מחבריי הם אנשים שאינם הורים, ופה בארץ אני יוצאת דופן".

*היית רוצה שיהיה סוף אחר ל"ירמה"?

"'ירמה' היא טרגדיה, כשהמחזה מתחיל אתה יודע שזה ייגמר רע, השאלה היא רק איך. אני לא חושבת שאם היא הייתה יולדת מצבה היה יותר טוב. היא הייתה הופכת לאמא מטורפת. לורקה ידע טוב מאוד איך לסיים את הסיפור".

*למה בחרת ללהק גברים בתפקידי נשים בהצגה?

"כדי להזכיר שאנחנו עושים תיאטרון. הטענה שלי היא שבמבט על תיאטרון מודרני את צריכה לספר סיפור עם קריצה לציבור, ואז הצופה יותר ביקורתי. אני אוהבת לרגש, להמם, ליצור רגעים שאנשים נשארים חסרי נשימה, אבל להזכיר שזה בסך הכל תיאטרון. גברים בתפקידי נשים מאפשרים לך להיות קשובה לדיאלוגים בלי להזדהות, וירמה מנהלת דיאלוג עם גברים. זה מחזק את הבדידות שלה. כולם סביבה יולדים ילדים, אפילו גברים, וזה מעצים את העקרות שלה".

*רצית פעם משהו עד שיגעון?

"שני הדברים היחידים שיכולים לעורר בי את הכמיהה והאובססיה הם האמנות ואהבה, ואת שניהם אני מממשת".

*את מאוכזבת מהתיאטרון בארץ?

"אני חושבת שיש שחקנים נפלאים, אבל אין פה מספיק חיפוש אחרי שפות תיאטרוניות. יש לי חברים שעושים תיאטרון אז אני הולכת לראות, אבל אני לא רצה לתיאטרון. אם יש לי ערב פנוי אני מעדיפה לקרוא ספר. לאחרונה יש לי רצון לעשות סרט דוקומנטרי. אם אצא מן התיאטרון לתקופה מסוימת, זה יהיה רק בשביל זה ולא בשביל סדרות טלוויזיה. הציעו לי כבר לשחק ולביים דרמות טלוויזיוניות, וזה לא מעניין אותי בכלל. אני יודעת שהכסף הגדול נמצא שם, וזה נותן הרבה פרסום וכוח, אבל באמנות שאת רוצה להגיע למקומות של מצוינות, אי-אפשר גם את זה וגם את זה".

*כמנהלת אמנותית של אנסמבל הרצליה, לאן את רוצה להוביל?

"למקצוענות, דבר שהפך לסוג של קללה. להחזיר את הציבור לאמנות התיאטרון. אי-אפשר להתעלם מזה שיש רעש, אלימות, חספוס. אנחנו חיים בחברה שורדת, כובשת, אז יש תיאטרון שהוא חיקוי למציאות ויש תיאטרון שיוצר מציאות אלטרנטיבית, וזה התיאטרון שמעניין אותי. אני לא עושה הצגות כמו בחיים. אני מנסה למשוך למעלה, במקום לנסות להיות בסדר עם כולם".

*נשמע שאת מאוד בודדה.

"כן, עם השנים זה יותר ויותר קשה. זו בדידות נוראית".

*איך את מתגברת על הבדידות הזאת?

"אני מנסה להתרכז במה שאני צריכה לעשות. התמזל מזלי שיש סביבי שחקנים ויוצרים שאנחנו ביחד הרבה שנים. הם מעטים, אבל קיימים".

*את מרגישה כאנדרדוג?

"אני לא אנדרדוג, אני אחד מבני המזל בתיאטרון הישראלי. לפני שגמרתי את לימודיי כבר הייתי במאית בית בהבימה, בגיל מאוד צעיר ניהלתי את החאן, אחר-כך את פסטיבל ישראל, הוזמנתי לביים בחו"ל, קיבלתי פרסים ומלגות. אם אני בודדה, זה בגלל שאני חיה בחברה שמהללת את תרבות ה'יהיה בסדר', את תרבות הכוח והרעש. הבעיה היא לא שאין לי עבודה, הבעיה שלי היא שאני מודאגת בקשר לדור הבא. למזלי, יש לי הזדמנות להוכיח שאפשר לעשות תיאטרון אחר, מאתגר, ושיהיה לו קהל". *