דו"ח "פני החברה" של הלמ"ס: עוגת תקציב החינוך גדולה, הפרוסה לכל תלמיד קטנה

דו"ח "פני החברה" של הלמ"ס, המתפרסם היום מצביע על תופעה פרדוקסלית: אחוז ההוצאה לחינוך מהתוצר הלאומי הגולמי בישראל הוא הגבוה ביותר מבין המדינות החברות באו.אי.סי.די, אך אף על פי כן, התלמיד הישראלי מקבל חלק קטן בלבד ממשאבי החינוך, פחות מרוב מדינות האו.אי.סי די (מקום ה20 מתוך 30 מדינות, שהוא המקום השלישי מתחת לממוצע).

הניתוח שעסק בכל שלבי החינוך (גן ילדים-השכלה גבוהה) במהלך שנת 2004, מראה כי ההוצאה הלאומית לתלמיד בישראל עומדת על 6,540 דולר (על בסיס שווי כח הקניה) לעומת 7,061 דולר בממוצע במדינות המפותחות. המשמעות היא שישראל מוציאה סכום ניכר על חינוך, אך כשמסתכלים על התקציב שמקבל כל ילד וילד, מצבה בעייתי והתקציב יורד מתחת לממוצע הנהוג במדינות המפותחות.

אגב, ארה"ב היא המדינה שמשקיעה את הסכום הגבוה ביותר לתלמיד, טורקיה ומקסיקו את הסכום הנמוך ביותר.

בלמ"ס טוענים שההסבר לעובדה שהתלמיד הישראל מקבל פחות משאבים טמון בנתונים הדמוגרפיים היחודיים לישראל: ריבוי הילודה באופן יחסי, גורם לכך שאוכלוסיית התלמידים הצעירים בישראל גבוהה ביחס למדינות האחרות (האוכלוסיה החרדית כלולה בתחשיב). כך למשל שיעור הילדים בגילאי 5-19 גבוה בישראל גבוה יחסית ועומד על כ-26%. זאת לעומת מדינות מפותחות אחרות דוגמת דנמרק והולנד בהן שיעור האוכלוסיה הצעירה עומד על 18%, בבלגיה ובשוודיה 17%, ובגרמניה 16%, באיטליה 14% בלבד.

עוד מציינים בלמ"ס, את מה שמוגדר על ידם כ"נטל הכבד המוטל על כתפי האוכלוסיה בגיל העבודה", בשל היחס הגבוה בין ההוצאה על מוסדות החינוך, לאוכלוסיה בגילאים 25-64, שמממנת למעשה את מערכת החינוך. לעומת זאת היחס הנמוך בין ההוצאה על מוסדות החינוך לאוכלוסיה הצורכת את שירותי החינוך בגיל 0-24, מבטא את הביקוש הרב יותר למשאב חינוך בטווח הגילאים הזה.

יצויין כי הדו"ח מתאר את ההוצאה הלאומית על חינוך משנת 1990 כהוצאה שעולה בהתמדה, עד לשנים שבין 2003-2006, שבמהלכן, הקפאון בהוצאה לחינוך והגידול באוכלוסיית התלמידים, הביאה לירידה בהוצאה לחינוך לנפש בגילאי 0-24.