הילד הבוכה של המטאל

ב-17 השנים האחרונות מטאליקה הפכו לאחד מקרקסי האצטדיונים האהודים והרווחיים בעולם. ובעוד הופעותיהם שמרו על המוניטין שנבנה למפעל משנות ה-80, האלבומים הידרדרו עד שנדמה שמטאליקה תיטיב עם עצמה לו תחדל מהוצאת חומרים חדשים. מה גם שבקיצים האחרונים מכירות הכרטיסים שלהם לא נפגעו, למרות היעדרותם של שירים חדשים.

ייאמר לזכות ה"ה ג'יימס הטפילד, לארס אולריך, קירק האמט ורוב טרוחילו, שהפעם הם הימרו בצעד נועז על פרידה מהמפיק המוזיקלי הצמוד שלהם בח"י השנים האחרונות, בוב רוק. רוק, לשעבר חבר בלהקה הקנדית פאיולה, תרם חלק מכריע במה שמכונה "האלבום השחור", שבו מטאליקה זינקה תדמיתית מהרכב מטאל נערץ בתחומו, למותג כלל-עולמי ששמו כמעט ומזוהה בלעדית עם הסגנון והתרבות שמאחוריו. אחרי שהעזו להיפרד, מטאליקה גם דייקו בבחירת המחליף. אם יש מרכיב אחד במוצר הטרי שמזדהר ללא עוררין, הרי זהו התפקוד העילאי של ריק רובין, המפיק החשוב ביותר במוזיקה האמריקנית של 30 השנים האחרונות.

רובין החל להתפרסם באמצע שנות ה-80, כשהכליא בין אהבתו לרוק הלבן לעבודותיו עם ראפרים מתחילים דאז כאל.אל. קול ג'יי, ראן די.אם.סי והביסטי בויז, אבל את המחצית השנייה של העשור הוא העביר עם אמני מטאל מרתקים כמו סלייר ודאנזיג, לפני שעבר לטפל ברד הוט צ'ילי פפרז, ג'וני קאש ושאר הלקוחות המאוד מסופקים אמנותית ומסחרית שלו. והנה, רובין דחף את המולטי-מיליונרים של מטאליקה הרבה מעבר לכישרונות, למיומנות וליכולות שלהם. רובין החזיר להם את החתירה למשמעות, ואת הבעירה לספק איזו משאלה פנימית שמימושה לא נמדד בהכרח במכירות אלבומים או בהכנסות מהופעות.

מטאליקה מסתערים באלבום הזה על יעד מסובך, חמקמק, מסתורי ומסוכן בהרבה מזה של ההצלחה הכלכלית לטווח הקצר והבינוני. הם החליטו לחקור ולנסח מחדש את המהות ואת המורשת הלהקתית, את כל המטען שנושאים השם והלוגו שלהם. צעד אמיץ, משום שההתרסקות בו עלולה להיות קטלנית. רוב הלהקות הוותיקות עסוקות יותר בשימור הביזנס ופחות בהגדרת יעדים מחודשים. יו 2 דחו את יציאת אלבומם הבא והחליטו להמשיך בכתיבת שירים בדיוק מהסיבה הזאת. כמו מטאליקה, יו 2 חשים כעת שעליהם להעניק תוקף ותוכן מחודשים לדבר שבשמו הם יוצאים למסע היצירתי ולמסעי ההופעות, לכל מה שהם אמורים לייצג ולסמל כלפי חוץ, אבל גם לתוחלת ולתועלת האישיות והפרטיות.

ולמרות שהשוואות האלבום החדש לאלבומים הקלאסיים שלהם משנות ה-80 חוטאות לאמת, הרי שמטאליקה אכן הצליחו כאן, כשגילם הממוצע 40, בשחזור חוויות פנימיות של אוהדי ומוזיקאי מטאל בגיל ההתבגרות. ספק אם מטאליקה מתעדים פה את עולמם כבוגרים אחראים וכבעלים, המנהלים והפועלים בפירמה משגשגת, אבל ייתכן שאיתרו ולכדו משהו אפילו חמקמק ורחוק יותר: את מי שהיו פעם ואת מי שרצו אז להיות.

"דת' מגנטיק" מתעד את הרגע בו מפלצות התהילה מסבות ראשיהן לאחור ומביטות בגורים הרכים שמקרטעים בראשית המסלול. והיות שהמתבוננים כאן, מה לעשות, אינם דווקא משוררי רוק בעלי יומרות פואטיות, מטאליקה שבים למה שהצטיינו בו פעם. כלומר, הם חוזרים לצרוח את זעקת הילדים העזובים שהיו (כולם פרט לאולריך) ולייצג את נעוריהם כפראי אדם מתועשים בג'ונגלים של הכרכים המערביים. אחרי הגמילות, אחרי הטיפול הקבוצתי שתועד לעיני כל העולם, אחרי שהוללו ונלעגו ושהפכו לבעלי משפחות - הטפילד, אולריך ושות' רתמו את כושר העבודה הנודע שלהם כדי לצייר שוב בצלילים את השנאות הפנימיות והסביבתיות, את החרדות, את האנרגיות המבוזבזות, את הנחרצות ואת התשוקות של ילדים לבנים בגילאי 11-16.

למרות שהטפילד מעולם לא היה כותב עמוק, הרי שהכעס, הזעם, הבוז, רגשי הנחיתות וקריאות הקרב שלו אינם נבובים, בדיוק כפי שהתוקפנות, הגודל, המהירות והווירטואוזיות של הלהקה אינם לגמרי עקרים. מטאליקה, מעבר ליכולותיהם ולמשמעת ולחריצות, וזה עיקר ההסבר להצלחתם האדירה, היא המתעדת הכי נאמנה של נפש הנער המתבגר הלבן והממוצע במערב של העשורים האחרונים. לאו דווקא הכי יצירתית או מורכבת או מבריקה, אבל הכי נאמנה. וכשמקלפים מהלהקה את הדאווין, והרי יש לה המון מזה, נשארים עם זעקות שכולן קריאות נואשות לתשומת לב. עם רחמים עצמיים שלא מוצאים כתובת, ועם זעם אינסופי שעוד לא מבקש את הריפוי אלא עדיין נאבק על עצם זכות הזעקה שלו.

הילדיות הלא-מעובדת שאליה הצליחו לחזור, באורח פלא, אחרי כל השנים והמיליונים, וכנראה בזכות המפיק הרגיש שלצדם - הילדיות הזו היא שמעצימה ומתקפת את הכוחניות המתישה של האלבום החדש. התשוקה הפעורה והחשופה שניצבת מאחורי ובחזית השירים החדשים הופכת אותם ליותר מסתם מפגן רברבנות מקושקש ומתיש של כנופיית רוק מקצוענית עד זרא, מצועצעת ומנוונת. השואו-אוף שמובנה לתוך הסגנון והתרבות שלהם לא רק שלא עזב את מטאליקה, הוא אפילו משתכלל כאן למפגן הטכני הטוב שלה מזה 20 שנה. אבל השואו-אוף, שאולי עושה אותם לטובים ביותר בסוגם, אין בו די כדי שידבר לבני אדם שמחוץ לקהילת המאמינים האדוקה והענקית שלהם. אלו המרמור הנצחי של המתבגר, והכאב האינסופי שמסתתר מאחורי העיניים המתריסות והגיטרות המשתוללות, שעושים את מטאליקה לאמנים שמעניין להקשיב להם גם אם אתה כבר מזמן מחוץ לקהל היעד של הם.

למטאליקה יש לא מעט מעריצות נשים, אבל לא קשה לראות שעיקר ההתגודדות סביבם היא של אחווה גברית. ואין באמנות שלהם כמעט שום עדויות לחושניות, למיניות, וודאי שלא לחדווה גופנית בין-אישית כלשהי. מטאליקה היא הלהקה הלבנה הכי מצליחה אי-פעם שלא לקחה לעצמה מאום מהמוזיקה השחורה, מהבלוז, מהקצב והעצב ומהמיניות. אין שום דבר חושני בקוצים ובמסמרים שלהם, ולכן נדרשות לא מעט האזנות כדי לחדור מבעד לשריון ולזהות אצלם את הפגיעות, ואת ההגנה העצמית שמייצרת את סאגות הרעש המהיר של הקרקס העצוב שלהם. *