המחוזי: "יש לפעול במלוא העוז כנגד עורכי הדין המתבטאים שלא כראוי בין כותלי ביהמ"ש"

חוק איסור לשון הרע מגדיר כ"פרסום מותר" כל פרסום על-ידי שופט, בורר, בעל-דין או בא-כוחו, אשר נעשה תוך כדי דיון שיפוטי. מטרתה של הוראת חוק זו היא להבטיח, כי בעלי התפקידים האלה יוכלו למלא נאמנה את תפקידם, בלי לחשוש מתביעת לשון הרע, שתוגש נגדם בגין כל "מילה רעה", שיוציאו מפיהם תוך כדי הדיון. כך, על בית המשפט למחוק על הסף, מחמת העדר עילה, כל תביעה בגין דברים כאלה. עד כמה רחב החיסיון האמור? האם תוך כדי דיון שיפוטי רשאי, למשל, בא-כוחו של בעל-דין לומר את כל העולה על רוחו? האם החיסיון האמור הנו, למעשה, "רישיון להתלהמות"?

דומה ששאלה זו עדיין לא זכתה לתשובה נחרצת של בית המשפט העליון. בקרב בתי המשפט קיימות 2 גישות בנוגע לכך: האחת, שלפיה החיסיון האמור מוחלט, ולא יהיה ניתן לתבוע בלשון הרע עורך-דין, שאמר את דבריו במסגרת הדיון השיפוטי, יהיו דבריו אשר יהיו, ותהא זיקתם להליך אשר תהיה. הגישה השנייה שואפת שלא לאפשר עשיית שימוש לרעה בחיסיון. היא דוגלת בכך, שהחיסיון הנו יחסי בלבד. על-פיה, דבריו של עורך-דין, אשר אמנם נאמרו במהלך הדיון השיפוטי, אך שלא היו בעלי זיקה להליך, לא יהיו חסינים.

2 הגישות האמורות נדונו עתה בפסק-דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב. השנייה שביניהן זכתה ב"בכורה". היה זה במסגרת ערעור, שהגיש עו"ד נתן רסקין, על חיובו בתשלומם לאברהם לב של פיצויים, בשיעור 50 אלף שקלים. חיובו של רסקין היה בגין דברים, שהוא אמר אודות לב, במסגרת חקירה נגדית, שהוא קיים במהלך בוררות בפני השופט (בדימוס) חיים אילת, בו ייצג רסקין את אחד מבעלי הדין. לב היה מנהלה של חברה, שהייתה צד לבוררות. רסקין ביקש לערער את אמינותה של החברה בעיני הבורר. לפיכך, בחקירה של עובד החברה, שאל אותו רסקין אם ידוע לו שהמנהל-לב הורשע, בעבר, בקבלת כספים במרמה. חרף התנגדותו לשאלה של בא-כוחה של החברה, עו"ד שי ניידרמן, התיר אותה הבורר, תוך שקבע שהיא רלבנטית לשאלת אמינות החברה. הגיעו הדברים לכך, שבמסגרת התנצחות מילולית, שבין באי-הכוח, התריס רסקין לעבר ניידרמן: "אדוני הנכבד... המנהל של החברה שאתה מייצג, הוא פושע מורשע".

חיסיון מוחלט או יחסי?

לאחר שגם במסגרת הסיכומים שב רסקין וכתב, כי לב הורשע בעבר, הגיש נגדו לב תביעת לשון הרע. רסקין טען, להגנתו, כי עשה את הפרסום בתום-לב, במהלך מילוי תפקידו כבא-כוחו של בעל-דין, וכי המדובר בפרסום מותר מכוח הוראת החוק האמורה.

תביעתו של לב התקבלה על-ידי בית-משפט השלום. נקבע, כי אמירותיו של רסקין לא נאמרו לצורך ניהול הבוררות, אלא היו בגדר "קריאות ביניים". עוד נקבע, כי אמירותיו של רסקין לא היו חלק אינטגרלי מהדיון ולא היו רלבנטיות לו. רסקין, שחויב לשלם ללב פיצוי בשיעור 50 אלף שקלים, ערער על פסק הדין. לשכת עורכי הדין, הסבורה שלצורך מילוי תפקידם כראוי, יש לאפשר לחבריה להתבטא כרצונם, מיהרה וביקשה להצטרף לערעור. היא דגלה, כמובן, בגישה הראשונה. זו של החיסיון המוחלט.

"עיקר המחלוקת בין הצדדים הינה ליישומו של סעיף 13(5) לחוק והאם הוא מקנה למערער חסינות מפני תביעת לשון הרע אם לאו", הציג השופט קובי ורדי את השאלה, בה היה עליו להכריע. הסעיף האמור הנו אותו הסעיף, המקנה חיסיון לפרסום, שנעשה תוך כדי דיון שיפוטי. לכאורה, היה עליו להכריע בין 2 הגישות: האם החיסיון מוחלט או יחסי? אף שורדי ניתח את 2 הגישות, ואף שהוא הביע את דעתו, שלפיה הגישה השנייה - זו שלפיה החיסיון יחסי - היא הגישה הראויה, קבע ורדי, שדין הערעור להתקבל מכוח כל אחת מן הגישות.

ורדי הזכיר, שבעוד שבעבר נוסחה הוראת החוק האמורה באופן, שהחיל את החיסיון רק על דברים, שנאמרו "לצורך הדיון ובקשר אתו", הרי נוסח זה תוקן על-ידי המחוקק, ועתה החיסיון חל על פרסום, שנעשה "תוך כדי הדיון". כך, לכאורה, הוסרה הדרישה, שהפרסום יהיה קשור לדיון. אות לרצון המחוקק להרחיב את תחומי החיסיון? ורדי הוסיף ואזכר, שחרף האמור פירשה הפסיקה את הוראת החוק המתוקנת בשני האופנים האמורים.

הוא אזכר גם את הפסיקה, שלפיה "'דיון' ראשיתו למן פתיחת ההליך והוא חולש על כל המתרחש במסגרת אותו הליך, כולל כתבי הטענות, הבקשות למיניהן וכו'". "למרות שנוסח הסעיף צומצם לחסינות 'תוך כדי דיון' פורשה המילה 'דיון' במובן רחב מבחינת הזמן והמקום וראתה 'בדיון' גם הליכים משפטיים הקשורים לדיון המשפטי, גם אם נעשים בכתב ולא בע"פ וגם אם אינם מתוחמים באולם בית המשפט", המשיך.

ורדי דן בשתי הגישות הקיימות בנוגע להיקפו של החיסיון האמור. בעשותו כן הוא אזכר את פסק-דינו של העליון בפרשת חטר-ישי נ' ארבל (עו"ד חטר-ישי, הוא מי שהיה, בעבר, ראש לשכת עורכי הדין. עדנה ארבל, היא מי שלימים מונתה כשופטת בית המשפט העליון). נקבע שם, כי "החסינות מוקנית לבעל התפקיד ביחס לכל התבטאות בעלת זיקה ממשית לתפקידו, ללא קשר למניע של נושא המשרה או האם לשון הרע נאמר ברשלנות או במזיד". מעניין לציין, שהן רסקין והן לב התיימרו להסתמך על פסק-דין זה. רסקין ביקש לעשות שימוש בקביעה, שלפיה החיסיון מוחלט. לב ביקש לסמוך על הקביעה, שלפיה החיסיון מוחלט רק כאשר לפרסום יש זיקה ממשית לתפקידו של המפרסם. "ההגנות שבסעיף 13 לחוק הנן מוחלטות, כשהן נעשות במסגרת התפקיד של בעל התפקיד המעין שיפוטי", סיכם ורדי את ההלכה שיצאה מפסק הדין האמור.

"אני אישית נוטה לקבלת הגישה השניה" המשיך ורדי. לדידו, השאלה אם מדובר בחיסיון מוחלט או יחסי "הינה במידה רבה סמנטית". "השאלה האמיתית הינה האם הדברים נאמרים 'תוך כדי דיון' והפרשנות הניתנת ל'דיון' ומרגע שנקבע שמדובר ב'דיון' (תוך מתן פרשנות מרחיבה למונח זה) תחול חסינות מוחלטת", המשיך. על-פי ורדי, המבחן להגדרת "תוך כדי דיון" אינו "לפי המקום", אלא הוא מבחן פונקציונאלי, הבוחן זיקה וקשר לדיון. "לא מדובר בבחינה של מקום הדיון וקביעת החסינות לפי המקום, דהיינו לא מדובר בחסינות מוחלטת לכל מה שנאמר באולם בית המשפט גם אם מדובר בגידופים, האשמות ונאצות שאינם קשורים לתיק הנדון". ורדי דורש "זיקה ממשית לדיון, ושהדברים כרוכים במילוי התפקיד". "ברגע שיש זיקה לדיון, במובן הנ"ל, החסינות הינה מוחלטת", סיכם.

אף שדחה את טענותיהם העקרוניות של רסקין ושל לשכת עורכי הדין, קבע ורדי, כי גם לפי הגישה הראשונה - זו של החיסיון המוחלט - דין התביעה היה להימחק. כך, מאחר שדבריו של רסקין זכו ל"גושפנקא" מצד הבורר-עצמו, אשר קבע כי הם רלבנטיים לדיון. "מרגע שאישר הבורר את השאלה ואת העלאת הנושא, לא יכולה להיות כל עילה כלפי המערער שפעל במקרה זה תחת חסותו של ביהמ"ש/הבורר במילוי תפקידו כעורך דין", חרץ. "לא ניתן לומר שהאמירות נשוא הפרסומים היו ללא כל זיקה להליך הבוררות, לא רלוונטיות להליך הבוררות ושהן נאמרו אף בזדון או ברשעות, מה גם שהן נאמרו כאמור תחת אישורו של הבורר", שב וחרץ.

היעדר תרבות דיבור

לצד קבלת הערעור, ראה ורדי להתייחס אל "תרבות הדיבור" (שמא ראוי לומר "העדר תרבות הדיבור"?) של עורכי הדין. "יש להצטער על תרבות הדיבור הנקוטה לעיתים כיום במחוזותינו של בעלי דין ופרקליטיהם ויש לפעול במלוא העוז כנגד זאת באמצעים העומדים כנגדם, אך אין לעשות זאת על חשבון ההגנות הקבועות בחוק לעורך הדין המתבטא בהתבטאויות כאלו", קבע.

השופטת רות לבהר-שרון הצטרפה לדעתו של ורדי, הן בנוגע לקבלת הערעור (דבר שגם השופט ישעיהו שנלר הסכים לו), והן בנוגע להעדפת הגישה השנייה, של החיסיון היחסי, על-פני הגישה הראשונה, של החיסיון המוחלט (שנלר, במיעוט, העדיף דווקא את הגישה הראשונה וקרא למחוק על הסף כל תביעת לשון הרע נגד עורך-דין, בגין כל דבר, שנאמר על-ידו במהלך הדיון, גם אם מדובר בדברי זדון ובעשיית שימוש לרעה בחיסיון). לבהר-שרון קבעה, נחרצות, כי אין לאפשר חילופי דברים מעליבים ופוגעים, שנאמרו בזדון, ללא כל קשר וזיקה לנשוא הדיון. לדידה, המחוקק לא התכוון להתיר התבטאויות שכאלה. "לא יעלה על הדעת להתיר התבטאויות בוטות שנאמרות בזדון על ידי בעלי הדין בינם לבין עצמם או על ידי באי כוחם. ראוי כי בעלי הדין ובכלל זאת עורכי הדין שמצופה מהם כי ישמשו דוגמא לתרבות דיבור נאותה, יימנעו הן בכתבי הטענות והן בדיון עצמו מהתבטאויות שלוחות רסן ומעליבות שיש בהן כדי לפגוע באחרים שלא לצורך, ומעבר לדרוש לשם ניהול ענייני והוגן של ההליך המשפטי", קבעה והצטרפה לקריאתו של ורדי לפעול "במלוא העוז" נגד עורכי-דין, המתבטאים שלא כראוי בין כותלי בית המשפט. (ע"א 1682/06).