מקום מנוחה, משטח פיקניקים, גבעה למזמוזים: ככה נראית אנדרטת השואה במרכז ברלין

תיירים עוצרים למנוחה. נערים משחקים מחבואים. בליינים ממועדון הלילה הקרוב יוצאים לסיגריה ובירה באוויר הפתוח. זוג מתגפף. השעה היא חצות וחצי, ואנחנו לא נמצאים בפארק ציבורי, אלא באתר הזיכרון לקורבנות השואה במרכז ברלין. בעצם, אולי אפשר כבר לקרוא לו פארק ציבורי. ילדים טורקים קופצים מאבן לאבן, כשלכל קפיצה נלווית שאגת "אללה אכבר". זוג גרמנים מבוגרים צועקים להם שיפסיקו, שמדובר באתר זיכרון. "מה אתם רוצים מאיתנו", צועק לעברם חזרה אחד הילדים, "לא אנחנו הרגנו אותם", וחוזר לקפוץ.

זה נשמע כמו חילול הקודש, אבל זה לא רחוק מהתמונה שדמיין האדריכל היהודי-אמריקאי פיטר אייזנמן כשתכנן את המקום. הוא חזה פארק שיתמזג בחיי היומיום של ברלין, כולל ילדים בסקייטבורד המרססים גרפיטי על האבנים ונערים המתגפפים עם בנות הזוג שלהם. ההצעה שלו לא כללה את שמות הקורבנות או מחנות הריכוז, ואפילו לא שלט שיעיד על זהות המקום. הוא רק רצה שיגיעו הרבה מבקרים. "אין שום שלט לפני הרייכסטאג או לפני שער ברנדנבורג", הוא מסביר בראיון טלפוני מניו יורק את החלטתו. עד כה נראה שהחזון שלו הפך למציאות.

הדרך להקמה הייתה רצופת מכשולים. השטח שעליו הוקמה האנדרטה, זה שבתקופת המלחמה הקרה הפריד בין מזרח למערב, היה זרוע מוקשים. אבל לא רק נשק חם איים על ההנצחה. המוקשים האמנותיים, ובעיקר הרגשיים, הם שדחו את חנוכת האתר, שנפתח לבסוף רק אחרי 16 שנה. פרק זמן עצום, אפילו במושגים של החברה הגרמנית, שכבר רגילה לוויכוחים מסוג זה.

לאה רוש, עיתונאית גרמנית וגיורת, עמדה מאחורי הרעיון, וב-1989 הקימה קבוצה שקידמה את הפרויקט ואספה תרומות להקמתו. ב-1994 הוכרזה התחרות לתכנון האנדרטה ולבנייתה, וב-1997 נבחר אייזנמן לביצוע המשימה. שנתיים לאחר מכן אושרה הצעתו: 2,711 אבני בטון שחורות על קרקע גלית בשטח של 19 אלף מ"ר (שטח השווה בגודלו לשלושה מגרשי כדורגל), בגבהים הנעים בין עשרים סנטימטרים ל-4.80 מטרים, עם מעברים חשוכים ביניהן, שהמתבונן מבחוץ לא יכול לראותם. העלות הסופית הייתה 25.3 מיליון אירו.

העבודות החלו ב-2003, אבל כעבור חודשים ספורים התעוררה דרמה חדשה, לאחר שהתגלה שהחברה המספקת את החומר המונע ריסוס גרפיטי על האבנים השתתפה בייצור גז הצקלון שבו השתמשו הנאצים במחנות ההשמדה. בתום דיונים לוהטים נמשכה העבודה, והיא הושלמה ב-10 במאי 2005. יומיים לאחר מכן נפתח האתר לציבור.

הצקלון לא היה המקרה היחיד שעמד בדרכה של האנדרטה להשלמה. לאורך כל תקופת הבנייה ניטשו ויכוחים סוערים על הצביון שיש לתת לה. היו מי שסברו שהשואה דורשת אמירה אמנותית ישירה ולא מופשטת. אינטלקטואלים גרמנים, בהם הסופר גינתר גראס - אז עדיין ללא כתם השירות בכוחות הנאציים, שעליו התוודה רק מאוחר יותר - טענו שאין שום אמנות היכולה לעסוק בשואה. אברהרד דיפגן, ראש עיריית ברלין באותה תקופה, טען שהמונומנט יהפוך את ברלין לעיר של אבל. היו אף כאלה שטענו כי מדובר ב"תעשיית השואה", קיטש מפלצתי. הקיצוניים שבהם קבעו שהגרמנים בונים בית קברות ליהודים.

אז נבחרו מקום, ארכיטקט ותוכנית. אבל אף אחד לא החליט מה עושים במקום הזה אחרי שייפתח, ואיך ראוי לנהוג במקום שנועד להנציח את הזוועה.

יום חמישי, אחת וחצי בצהריים. אתר הזיכרון עמוס מבקרים. מאז הפתיחה מבקרים בו בכל שנה יותר משמונה מיליון בני אדם, כמעט 30 אלף ביום. תיירים עוצרים כאן למנוחה (בישיבה או בשכיבה), וחלקם פותחים ערכת פיקניק בזמן שילדיהם מתרוצצים וצווחים בין האבנים השחורות.

הנריק ברודר, עיתונאי יהודי-גרמני, אינו מאשים את המבקרים. "זה מקום לעשות כיף, וזה בסדר. ממילא זה מקום מלאכותי, לא רציני וחסר אמירה, שהגרמנים הקימו כדי לנקות מעצמם את האשמה, כך שהם אמורים גם ליהנות מהמקום, לאכול בייגל ולשתות קפה. קשה לי להאשים את הצעירים שמשחקים שם, כי הם רק הצרכנים, והאשמה מוטלת על המפיקים".

הוא סבור שהאנדרטה היא כיסוי להווה הגרמני. "האנטישמיות בגרמניה נמצאת בעלייה, המדינה סוחרת עם איראן, ורק לפני מספר שבועות הגרמנים מימנו ביקור של שר איראני, שהרצה כמה עשרות מטרים מהאתר ונשא נאום אנטי ציוני. זאת ציניות. אני, שהגעתי מרקע של מחנות ריכוז, לא אכפת לי מהשואה שהייתה. אכפת לי מהשואה הבאה, ואיראן היא השואה הבאה".

ואיפה היהודים בסיפור? "הם היו צריכים להתרחק מהפרויקט, אבל הם היו מוחמאים מזה שהקדישו להם שטח כל-כך גדול באמצע ברלין. עכשיו רבים מהם מתביישים, אבל שותקים כי הם גם חושבים שזה יותר טוב מכלום".

יום שישי, שלוש בלילה. קבוצה של צעירים גרמנים מגיעה למקום. "קבענו להיפגש פה עם עוד חברים ולשחק מחבואים", אומרת קורינה יינה, 24, סטודנטית לספרות גרמנית. "אני יודעת שזה נשמע ילדותי, אבל זה מקום אידיאלי לשחק מחבואים, וברגע שאתה מתחבא מאחורי אחת מהאבנים, והלב שלך רועד כי מישהו מחפש אחריך בחושך הזה, אז אני כן מתחברת למה שקרה ליהודים. מהבחינה הזאת הארכיטקט השיג את המטרה שלו. אייזנמן הרי רצה שהמבקרים ירגישו לכודים, חסרי ישע, כמו יהודים במחנות מוות".

חברתה, טינה טייבר, חושבת שהמקום מעניק תחושת בדידות מאיימת ואובדן אוריינטציה, אבל סבורה שבני הדור שלה מרשים לעצמם להתנשק ולשחק כאן מפני ש"הם קצת מרוחקים מזה. אני בעיקר חושבת שזה מקום אידיאלי להתמזמז". חברה אחרת תורמת מרשמיה: "התחבאתי מאחורי אחת האבנים והרגשתי מאוד בטוחה, אבל אחרי חצי שעה זה מאוד מפחיד. המקום הזה מלא שדים".

אחרי נשיקה ארוכה עם החבר ושלוק ארוך מבקבוק הוודקה נרגעה טייבר מהשדים. "קשה לבוא לפה כמו לאתר תיירות רגיל. זה כמו ללכת למוזיאון שלעולם לא נסגר, שמכריח אותך לחשוב על מה שאתה רואה כל הזמן. זה מכריח אנשים לדעת איך לחיות עם ההיסטוריה שלנו, כי זה לא מקום שאתה הולך אליו באופן מיוחד, מה שאולי היה מרחיק הרבה אנשים, אלא זה מקום שאתה עובר בו ביומיום שלך, עושה דרכו קיצורי דרך".

בצד השני של האתר מתקבצים פליטים של מועדון "פליקס" הסמוך, שותים בירות, ומעבירים ביניהם סיגריה מגולגלת. אלכסנדרה טויבמן, תיירת בת 33 מהנובר, מסתכלת עליהם בתדהמה. "באתי לראות את המקום כי יש הרבה חילוקי דעות בגרמניה לגביו. באתי בלילה אחרי שהייתי פה גם ביום, ודי נגעלתי כי המקום נראה כמו מגרש משחקים, ואני חושבת שאנחנו, כגרמנים, מחויבים לתת כבוד ליהודים שאנחנו הרגנו. מהבחינה הזאת הביקור במוזיאון השואה היה הרבה יותר משמעותי בשבילי, כי הוא גורם לי להתבייש ולהרגיש ולזכור. מסביב למקום הזה יש יותר מדי חיים, ואתה לא מרגיש את ההיסטוריה".

יודין, אחד מפליטי המועדון, לא מבין מה ההתרגשות. "זה בסדר כמקום מפגש. בשבילי זו אמנות, זה אבסטרקט של חיים ומוות, וזה גרמניה בשבילי. אנחנו יודעים למה אנחנו באים לפה, זה לא שאני צריך לאשר משהו בעצם ההגעה שלי לכאן. אני חושב על זה כל הזמן".

זה נורמלי לעסוק בשואה ביום שישי בלילה אחרי שיוצאים ממועדון?

"זה בסך-הכול מקום נחמד באמצע העיר, שאפשר להירגע בו, לשבת ולחשוב על המקום ועל החיים. אני חושב שהאמן רצה לתת לנו צ'אנס גם להעביר את הזמן פה, להתנתק וליהנות, כי אי-אפשר כל הזמן רק להתייחד, להיות עצובים ולהרגיש אשמים. אם עסוקים רק בתחושות הללו אז קשה מאוד לתכנן איך לדאוג שנחיה במקום טוב יותר. זה מה שהארכיטקט רצה, והוא יהודי, לא?"

שלושה תיירים איטלקים נקלעים לכאן אחרי שתעו בדרך. הם יודעים לאן הגיעו: "לפארק של השואה", מסביר אחד מהם.

פיטר אייזנמן מרוצה. "ויכוחים סביב עבודת אמנות הם חלום של כל אמן. חוץ מזה, במקום מבקרים מדי שנה יותר אנשים מאשר בכל אתר אמנות בלונדון", הוא אומר, וקובע: "אין מקום כזה בברלין או בעולם כולו. חוסר השוויון של הקרקע, הרעש של העיר שנשמע כמו רוחות כשנמצאים בין האבנים. ניסיתי להפוך את זה ליומיומי. זה מקום פתוח, ולכן אני מקבל את אלה שבאים להתפלל וגם את אלה שבאים לעשות אהבה. מה שחשוב כאן זה שאין כאן סמלים".

"מאוד חשוב לייצג גישה פתוחה כזאת דווקא בגרמניה. זה המקום שבו הפילוסופיה של המאה ה-19 הובילה לצד האפל של הירח, להיטלר. אם יש אמת אחת, אז זה היטלריזם, ולכן אני מעודד אנשים לתת לזה פרשנויות".

למה לא לשים שלט כדי שלאנשים יהיה קונטקסט?

"אני זוכר שבאליפות אירופה בכדורגל היה משחק בין גרמניה לטורקיה, והיו מאות אלפי צופים במרחק של מאה מטר משם, קהל מאוד קולני ושתוי, ואני זוכר שראיתי תמונות של אנשים שעוברים דרך המונומנט בחזרה הביתה, עטופים בדגלים ועם בקבוק בירה ביד, אבל הם התנהלו בשקט ובסדר מופתי, ככה שאנשים יודעים את ההבדל. עובדה שזה גם לא נהרס כמו שהמונומנט להומוסקסואלים נהרס". אייזנמן מתכוון למוזיאון לזכר הקורבנות ההומוסקסואלים, שגדר וחלון בו נשברו באוגוסט, שלושה חודשים בלבד אחרי שנפתח. משום מה, הוא מתעלם מהעובדה שגם המונומנט שתכנן סבל מוונדליזם, החל בהשתנה ועד לריסוס כתובות נאציות בקיץ האחרון.

אז אייזנמן נגד קונטקסט, ומי שבכל זאת רוצה משמעות, יכול למצוא אותה במוזיאון הנמצא בקומת המרתף של המתחם, מתחת לקברים. הירידה אליו במדרגות וההליכה בתוכו מעניקים למבקר תחושה שהוא באמת נכנס לתוך קבר. אלא שאת הקונטקסט הזה רואים רק מעטים. "בודדים מאוד מהמבקרים יורדים למוזיאון", אומר גרישה צלר, אחד מעובדי המוזיאון, "וכמעט 50% מהם הם תלמידים גרמנים מכיתות היסטוריה או אמנות".

יום שני, ארבע בצהריים. לאה קוטרל, תיירת מצרפת, שוכבת על אחת מהאבנים בעיניים עצומות. "זה מונומנט לחיים, לא רק לדרמה שקרתה פה עם היהודים", היא הוגה. "יש פה אלמנט של גבהים, גם של האדמה וגם של האבנים, ובשבילי זה מבטא את הרגשות השונים של בני האדם באופן כללי, וכלפי השואה. כשאתה נוגע באבן אתה מרגיש את החומר וזה מאוד חד, כל החושים שלך מחודדים כאן ואתה מרגיש חי - אתה, האבנים והשמיים".

"אין דרך אמנותית לייצג את ההרג, אבל המקום הזה מאפשר לך חופש להתייחד עם ההיסטוריה באופן אינדיבידואלי. אני אוהבת לשכב על האבן ולהרגיש מתה, בשביל אחרים זה לקפוץ מאבן לאבן. אתה לא צריך לעשות שום דבר בשביל להתייחד, זה פשוט בא אלייך. לא צריך לעשות מזה מקום קדוש, זו דרישה ילדותית, אתה הרי לא צריך להרגיש מכאוב כדי להרגיש כאב".

מריה שטמבוהר, 44, מכפר בבוואריה, הגיעה לכאן יום אחרי שביקרה במוזיאון היהודי. "הייתי חייבת לפזר את זה כי זה טעון מדי. אני באה לקבל אינפורמציה על מה שקרה ומה אני צריכה לעשות כדי שזה לא יקרה שוב. לבקר כאן בלי לרדת למוזיאון זה לא ביקור אמיתי, בטח שלא לגרמנים. אבל אנשים מעדיפים אטרקציה תיירותית ולא התשה נפשית. המוזיאון גורם להרגיש שהמוות נמצא מעבר לכל פינה, אבל כגרמנים, חייבים לעשות את זה כדי להיות מסוגלים להסתכל על עצמנו במראה. אחרת מגיעים לכאן רק כדי להסיר אשמה, וזה אקט קצת נוצרי".

"צריך לתת לאנשים להתייחד עם המונומנט, ואם זה אומר לקפוץ ולצעוק אז מותר להם. זה שאנשים באים לכאן בצהריים ואוכלים נקניקייה זה בושה וחרפה, אבל ברלין היא עיר מאוד חופשית, וקשה מאוד לשים לאנשים פה גבולות, בעיקר בגלל ההיסטוריה של העיר. יכול להיות שאם יציבו גבולות אז אנשים לא יגיעו. לדעתי אלה אנשים עם לב אטום או בלי מודעות. אם הילדים שלי היו עושים את זה, הייתי רואה בזה כישלון כהורה".

לואי אלינה, 23, מברלין, מגיע עם שלושה חברים. הם משחקים מחבואים, קופצים מאבן לאבן ויושבים לנוח על אחת האבנים. "תיירים מגיעים לכאן כי יש פה משהו מסתורי, זו אטרקציה מיתולוגית. באים גם מפני שזה מקום חי, ואם זה היה בית קברות אף אחד לא היה מכניס לכאן רגל. זה לא אושוויץ, אלא מקום ציבורי, והוא גם לא תחום, פרוץ מכל הצדדים, ולכן כולם יכולים להיכנס לכאן: תינוקות וזקנים, אנשים שרוצים לשכוח ואנשים שרוצים לזכור, להיפגש או להתייחד, לפחד או לשחק.

"לפני שש שנים הייתי באושוויץ, והייתה שם קבוצה גדולה של ישראלים שנופפו בדגלים של ישראל ולבשו חולצות עם דגל של מדינת ישראל. הרגשתי כמו באצטדיון כדורגל. הכרתי שם מישהו שהייתי איתו אחר-כך בקשר. לפני כמה שנים הוא כתב לי שהוא מתגייס לצבא. הייתי בהלם, כי אם יש משהו שאושוויץ לימדה אותי, זה שבחיים אני לא אחזיק בנשק, כך שאתה לא ממש יודע איך לנהוג בכבוד לזיכרון של השואה".

אילנה ביתן, מישראל, מסתכלת מהצד. היא מתכננת לרדת רק למוזיאון. המתחם עצמו לא עושה לה את זה. "זה לא מקום שמשדר חוויה שקשורה לשואה. זה מקום למשחקים. במוזיאון היהודי יש עוצמה שלופתת אותך, גורמת לך לבכות אפילו אם אתה הכי קרחון בעולם. ציפיתי שיהיה פה קצת יותר כבוד למקום, ואין תחושה כזו. מצד שני, זה באמצע וזה בחינם, וזה קורא לאנשים לבוא, ואפילו מי שלא בא, זה תקוע באמצע החיים, מעין תזכורת תמידית. אני לא יודעת איך חיים עם נטל כזה, בעיקר הדור הנוכחי שלא אשם, אבל אפשר היה להתייחס למקום הזה עם קצת יותר קדושה. כמו שזה, זה נראה לי קצת כמו יצירת אמנות סתמית".

יום ראשון, עשר בלילה. זוג נכנס למתחם עם סיגריה, מתעלם מהאזהרות שנכתבו על לוחיות מתכת מסביב (מותר לשתות, אבל לא אלכוהול). שני נערים נכנסים מכיוון אחר, רכובים על אופניים. שני שומרים, בחולצות פסים לאורך, כחול ולבן, ומכשירי קשר בחגורה, עטים עליהם ומבקשים מהם לצאת. הם שומרים על המקום 24 שעות ביממה. אבל חוץ מלהעיר לאנשים אין-סוף פעמים בשעה, אין להם יכולת הרתעה, והם רק יכולים לקרוא למשטרה. באתרי זיכרון יהודיים אחרים עושה המשטרה המקומית את העבודה. "אפילו במגרש כדורגל יש ארבעה שופטים", הם אומרים, "ופה זה שלושה מגרשי כדורגל". אבל הם לא חושבים שהאנשים עושים את זה מרוע, אלא מחוסר ידיעה.

אייזנמן לא רוצה שלט, הגרמנים מבולבלים, השומרים חסרי אונים. איפה המועצה המרכזית של יהודי גרמניה, המצפן המוסרי של המדינה? שטפן קרמר, מזכיר המועצה, אומר ש"המונומנט הוא לא של היהודים. הוא נבנה על-ידי הגרמנים ובשבילם. אתרי הזיכרון האמיתיים הם יד ושם והמקומות שבהם נרצחו יהודים, ולכן לא התערבנו לחלוטין בתהליך, כי חשבנו שכשהחברה הגרמנית בונה מונומנט כזה, יש לזה אפקט בפני עצמו".

הכתבה המלאה - במגזין G