עפים בלי להתרומם

הם היו חמישה: אריק ברושי, בני אבאדי, ציון נחמיאס, גדעון שפי ויורם לוי. שלא כמו גיבורי "החמישייה הסודית" או חבורות נערים ספרותיות אחרות, הם לא היו מכוונים יחד למען איכות סביבה כזו או אחרת. כמו יוסי, סימון ומואיז הקטן של יוסי בנאי, הם גדלו ובגרו יחד וחלקו את אותו נוף ילדות. כולם גרו באותה שכונת פועלים בחיפה, עשו קצת תעלולים, שיחקו הרבה כדורגל, התפתחו כל אחד בדרכו, וחוו את המאורעות הסוערים יותר ופחות שקרו בישראל ב-28 השנים שעברו מהניצחון המפואר במלחמת ששת הימים - אז היו בני עשר - ועד לרצח רבין.

את קורותיהם של החמישה ושל קרוביהם, ובמקביל גם את קורותיה של המדינה בשנים המכריעות הללו, מספר ב"בשבילה גיבורים עפים" הגיבור-הלא-גיבור, אריק ברושי, נער בינוני, סתמי, לא בולט - אולי הטיפוס הכי "נורמלי" ומשעמם שיכול להיות - שבוקר אחד הופך מברווזון מכוער לברבור יפהפה, ומאז הוא גדל להיות בחור שעיסוקו העיקרי הוא פיתוי בנות המין היפה וניהול רומנים חסרי סיכוי.

האישי והלאומי מתערבבים בספר לכדי מרקחת מרירה-מתוקה, נוסטלגית מאוד עבור מי שגדל בשנים הרלוונטיות, לפעמים מצחיקה, לפעמים מרגשת, לפעמים מרגיזה - אבל תמיד מרתקת. כי הסופר, אמיר גוטפרוינד, יודע לספר סיפור. הוא פורש בפנינו את עולמם של הישראלים הפשוטים, הסטנדרטים, אולי הרוב הדומם של הישראלים - אנשי עמל שעסוקים בשגרת יומם, כאלה שבאמת חיים ונותנים לחיות, ורק מאורעות דרמטיים בקנה מידה לאומי או אסונות של מקורבים ברמה זו או אחרת, מטלטלים ומוציאים אותם מהמסלול המונוטוני שלהם.

אז החיים בשכונת חיים אי-שם בחיפה מצליחים לסחוף את הקורא, ונעים להתהלך בין דיירי הבלוקים, להציץ לתוך בתיהם, לפגוש את בני משפחותיהם ולפעמים להרגיש חוסר נעימות מהבושות שהם עושים, לחלוק איתם בדל רכילות מקומית לוהטת, להרהר ולפעמים לערער על "המצב", ולקחת חלק בשמחות הקטנות, במועקות הבינוניות ובצרות הגדולות.

אלא שעל אף כישרון הכתיבה היוצא מן הכלל של גוטפרוינד, ההומור הדק והאירוניה שמעלים חיוך פעם אחר פעם, סיפור האהבה שמתרקם אך לא ממומש בין אריק לזו ש"בשבילה גיבורים עפים", והטיזרים השזורים בעלילה, הקורא מסיים את הספר בתחושה שמשהו מאוד מהותי חסר ברומן עב-הכרס הזה.

זה מתחיל בדמותו של הגיבור, אריק, גבר שנשאר מפותח רגשית כמו ילד בן עשר, והכיבושים חסרי התכלית שלו מתחילים לקומם בשלב מסוים. אפשר להתרשם שהוא בן-אדם מוכשר ומסובך, שנותן לחיים לעבור על ידו. האם גוטפרוינד מנסה ליצור אנלוגיה בין דמותו של אריק לבין ישראל הכובשת, הדורסנית, חסרת הרגישות? או שאולי זה הרגע להפריד בין הפרטי לציבורי, ופשוט מדובר בגבר מהזן הלא-נדיר המכונה "מניאק"? בין אם כן ובין אם לאו, הוא רחוק מלעורר אמפתיה.

גם חבריו של אריק צועדים במסלולים משובשים. החל מיורם, שמפושע קטן הופך לפושע קצת פחות קטן, דרך גדעון, שחוזר בתשובה, חוזר בשאלה, ובאופן כללי נראה כאילו בילוי במוסד סגור במשך כמה שנים יחולל בו פלאים, ועד בני, שמגלה לפתע שהוא מזרחי מקופח.

במעבר מילדות לבגרות, גוטפרוינד הפך את הגיבורים שלו מדמויות חינניות לקריקטורות מוקצנות, ובשורה התחתונה, זה גורם לכך שכמו לחמישיית הלוזרים שלו, שלא מצליחה להתרומם, גם ל"בשבילה גיבורים עפים" יש פוטנציאל בלתי-ממומש, וחבל. *

"בשבילה גיבורים עפים", אמיר גוטפרוינד, זמורה-ביתן, 667 עמ'