אפרת גוש | זמרת

אפרת גוש, 25, זמרת, יוצרת ושחקנית, אומרת שהיא רק נראית "קלולס", אדם חסר אונים, רדוד ונאיבי. מתחת לקול הגבוה מסתתרת אשת עסקים שקולה, שמתנהלת בקפדנות. כשהייתה בקושי בת 20, אן.אם.סי הציעה לה חוזה. למרות הפיתוי הגדול לחתום "בלנקו", העיקר להקליט תקליט משלה, היא שכרה עורך דין וניהלה משא ומתן. "זה לא בא לי אוטומטי", היא אומרת. "אני עובדת כל הזמן על האינסטינקט של להגיד תודה שאתם נותנים לי לשיר, ועל זה שמשלמים לי כסף".

מי ייעץ לך לשכור עורך דין?

"חיים שמש (היום בן זוגה, ל' ר'), שניהל איתי את המשא ומתן. המזל שהגעתי למקום עם נשמה ויושר מקצועי".

היית מעורבת בכל הפרטים?

"לגמרי. וגם היו לי קווים אדומים, כמו למשל, לכמה שנים אהיה חתומה ועל כמה אחוזים. הכנסתי גם סעיף שאוכל לצאת מהחוזה תוך 30 יום מהחתימה".

המרת את החלום להיות זמרת ג'ז במוזיקה קלה.

"שמעתי ג'ז בפטיפון בבית, אדית פיאף, בילי הולידיי. המוזיקה תמיד באה ממני. אימא עובדת בחברת מגזינים ואבא משווק דלק לתחנות".

הכרחת אותם להעביר אותך לבית ספר לאמנויות.

"כי דמיינתי את עצמי על במה. שרתי במקהלת לירון, ולמשך ארבע שנים, יום-יום, השקעתי לפחות שלוש שעות בחזרות. למדתי בתיכון אלון ושם, בפעם הראשונה העזתי לשיר לבד. המורים שם היו מאוד תומכים ועד היום אני מקדישה להם את התקליטים שלי. הייתי תלמידה איומה, ובקיצוניות של נערה מתבגרת חשבתי, 'לעזאזל המתמטיקה'. בי"א עברתי לרימון".

בת 18 נסעת לאמסטרדם.

"פגשתי שם מישהו ונשארתי ארבעה חודשים. מלצרתי, הייתי מודל לעירום, ושרתי בג'אמים במועדונים קטנים. אחרי שנפרדנו חזרתי לארץ".

ואז קיבלת טלפון.

"ששינה את חיי. טל, שלמד איתי בתיכון, גיטריסט אדיר, אמר לי שהוא מנגן עם מישהו, יוני, שלימים התברר לי שזה יוני בלוך, שמחפש זמרת ואולי בא לי לבדוק את זה. זאת הייתה פעם ראשונה ששרתי בעברית. עשינו חזרות, עלינו להופיע וחיים שמש החתים את יוני ואותי".

ככה, בלי לשלוח סקיצות, בלי לשווק את עצמך?

"בכלל לא חשבתי שזה מה שאני רוצה לעשות, אז לא התאמצתי. החיים קורים בין תוכנית לתוכנית".

אז גילית את עצמך די במקרה.

"פתאום הרגשתי שזה המקום שלי, שבעברית אני יכולה להתבטא יותר בחופשיות. התחלתי לאסוף חומרים ולחשוב מה יהיה הסיפור של התקליט שלי. התמזל מזלי שפגשתי את ברק פלדמן שכתב את 'ג'ורג'יה', שיצא כמין בלון ניסוי בסינגל".

כדי להצדיק את ההשקעה הכלכלית בך?

"לבדוק אם זה הכיוון הנכון. זה לגמרי לגיטימי, זה העסק שלהם ומזה הם מתפרנסים".

וממה התפרנסת את?

"עבדתי בדוכן של מיצי פירות ליד אבולעפיה ביפו במשמרות מטורפות, בדרך כלל מאחת עשרה בלילה עד שמונה בבוקר, הולכת לאולפן להקליט וחוזרת למשמרת".

מתי התחלת לעבוד רק במוזיקה?

"כשיצא 'תמיד אתה בא'. וזה לא שהמצב הכלכלי היה יותר טוב, אלא עשיתי החלטה שאני מבזבזת אנרגיות שאפשר להשקיע במוזיקה ואני יכולה להצטמצם. חברת התקליטים הייתה נדיבה ואישרה לי סכום שיחזיק לכמה חודשים עד שההופעה תעלה. יש לי 'אקסלים' במחשב וזה דורש ממני להיות עם היד על הדופק, כדי להרגיש בשליטה. כל חודש אני עוברת על המאזנים".

את חוסכת?

"כן".

בשביל מה?

"ביטחון כלכלי. ברבות הימים בטח ארצה לקנות בית. כסף הוא אמצעי להשיג אושר, אולי לא מוחלט, אבל גורם לחיים להיות הרבה יותר קלים".

יש פחד מחוסר היציבות המקצועית?

"ברור. אבל אם אתן לו להניע אותי, לאן אגיע? אני רואה כמה קשה לאמנים המבוגרים לחיות. תקראי לי אופטימית חסרת תקנה, אבל אני יכולה לנסות לעשות מה שאני יכולה כדי לא לתת לזה לקרות".

התחרות גדולה. צפוף.

"גם אצל רופאים ועורכי דין".

את מתכננת את הקריירה קדימה?

"יש לי יעדים שאני מציבה לעצמי".

איזה?

"לא רוצה להגיד. זה מזל רע. אני עובדת במקצוע שבו אתה חייב להיות יזם ולא לחכות שיציעו לך פרויקטים. אני עצמאית".

יש לך משמעת?

"תמיד אפשר יותר. אני תמיד הולכת עם פנקס ועט בתיק. גיליתי שבהליכות הארוכות שאני עושה בתל אביב, באות לי המחשבות הכי טובות. אני מרגישה שלא עשיתי מה שאני באמת יכולה לעשות".

כמו לעצב בגדים? יש לך טעם מיוחד.

"התחום מאוד מעניין אותי ולפעמים אני עושה לעצמי אקססוריז. אני רוצה ללמוד אופנה, גם זה יגיע". *

liat12@bezeqint.net