אל תקראו את הגיליון הזה

למה אני לא אוהב גיליונות "מאה ה..."? הכי קל לומר שזה מפני שאני כל כך אוהב אותם. כלומר כי אני מכיר את הדגדוג הזה שעולה באצבעות למראה גיליון "מאה", את החשק לדפדף, לראות מי ראשון, מי אחרון, מי טיפס, מי גלש. אבל אני יודע שהחשק הזה קשור לצורה של הרשימה ולא לתוכן שלה. בין אם זו רשימת מאה המקומות המשעממים ביותר בישראל ובין אם זו רשימת משרדי הממשלה המייאשים ביותר - החשק הוא במידה רבה אותו חשק.

קצת קשה להסביר את החשק הזה. אני חושד שהוא לא קשור רק בתשוקתם של העיתון ושל הקורא מן השורה לסדר ולהיררכיה. אולי הוא קשור, לפעמים, גם במין תענוג סדיסטי של סריסים - לראות את הגדולים עולים ויורדים בין אצבעותינו. ואולי הוא קשור, במיוחד במקרה הנוכחי, לעלייתו של המונח "ברנז'ה". כי מה נותן הרגשה של השתייכות ל"קבוצה הפנימית" יותר ממידע פנימי על מי עלה ומי ירד. כלומר באופן מסוים, לקרוא את הרשימה זה גם להעמיד פנים שהיא משנה לנו במשהו - שזה באמת קשור אלינו לאיזה מקום עלה או ירד, נאמר, נוני מוזס. כשאנחנו מתעניינים ברשימה אנחנו מרגישים לרגע שייכים לברנז'ה, ולא משנה - איך נאמר את זה בעדינות - אם האנשים שבה לא רואים אותנו ממטר. והסיבה לכך שאני לא אוהב את רשימת המאה המסוימת הזאת היא החיבור בין תקשורת לבין השפעה. זה לא בדיוק מה שאנחנו מצפים מהתקשורת שלנו, שתהיה מושפעת. אנחנו רוצים שתהיה אמיצה, שתהיה עצמאית, שתהיה רצינית, שתהיה חדשנית - דברים שלא בדיוק מתיישבים עם השפעה. קשה מאוד להשפיע על אדם להיות עצמאי, מקורי או בלתי תלוי. יהיו אפילו שיאמרו שזה בלתי אפשרי.

יכול להיות שהדברים האלה נשמעים היום תמימים: מנוגדים לחלוטין לעולם שמשרטט המונח "ברנז'ה", ועוד יותר מכך, למילה הבוערת "פורמט", אחותה התאומה של המילה המכוערת "תוכן". כי מה כל העיסוק הזה - להמציא פורמט, למכור פורמט, לקנות פורמט - מהו אם לא תשוקה גדולה להיות שני? שהיא, אגב, דומה מאוד לתשוקתו של הצופה בתוכניות פורמט, כי גם הוא לא תמיד רוצה לראות טלוויזיה, אלא פשוט לראות מה יש בטלוויזיה, כלומר מה כולם רואים בטלוויזיה.

כדי לראות עד כמה מטריד המונח הזה, צריך רק לראות מה קורה כש"פורמט" נוגע בחדשות, כמו בתוכניות הטלוויזיה "מה קורה" או "עשר הכי" שבערוץ 2. בשתיהן הפורמט מסמן אותו סוג של אטימות, של הפניית המבט מהמציאות אל העולם של התקשורת עצמה. שתיהן לא מתעניינות במציאות אלא רק במציאות כפי שהיא מתאימה לפורמט: האחת מראה לנו מה אנחנו רוצים לראות, והשנייה מדגימה היטב את הניתוק של הרשימות מהמציאות: כל דבר שמופיע ברשימה נצבע באיזה גוון חביב - בין אם אלה עשרת האנשים העשירים בישראל ובין אם אלה עשרת המחדלים הגדולים בישראל. כל דבר מופיע כהמחשה לגודל, ועל כן מעורר התפעלות: ואוו, איזה מחדל גדול!

ברנז'ה, תוכן ופורמט, שלוש מילים שמעידות כי היום גם התקשורת היא עולם שבו השני מנצח. ולכן, מכיוון שזהו גיליון מאה המשפיעים, אני רוצה להזכיר לסיום ראשון אחד, שבוודאי נשמט מהרשימה: דודו טופז. היום, כשריאליטי ממלא את המסך, כדאי להזכיר שהיה כאן אחד שעשה את זה עוד לפני שלריאליטי היה שֵם. בסוף שנות ה-90 דודו טופז היה אחד מאלה שהבינו שטלוויזיה לא צריכה רק להראות אלא גם להתערב במציאות, לפעול. משפחות חיכו בסלון לאפשרות שדודו ידפוק בדלת עם צוות צלמים בשידור חי, משפחות אחרות צפו בטלוויזיה לראות את הרגע שבו דודו טופז מתפרץ לביתה של משפחה אנונימית. ממש כמו ב"אח הגדול" היום, המראה ההוא היה מהפנט בשל העובדה הפשוטה והמדהימה שהוא בטלוויזיה. כמו היום, גם אז מה שראינו היה בסופו של דבר את הטלוויזיה עצמה.

זה כמובן היה זבל מוחלט, ממש כמו היום, אבל אסור לשכוח שזה היה אחד מהגישושים שנעשו אז בכל העולם ובסופו של דבר העלו את הטלוויזיה שלב אחד מעלה. או מטה. או הכי נכון לומר: פנימה.