הבוחשים בשקשוקה

אומרים שבארץ בונים קמפיין רק על ביטחון. שכאן זה אף פעם לא הכלכלה. אז יכול להיות שהפרשנים צודקים והמושג הון-שלטון אולי לא יְזכה אף אחד בראשות הממשלה, אבל כפי שהוכיחו השנים האחרונות, הוא יכול לקחת ממך את ראשות הממשלה. התווית "שחיתות" ניתנת פעמים רבות לתופעות שנחשבות מקובלות בעיני החוק, אבל אינן נעימות לחוטמו של האזרח. הון-שלטון הוא כינוי לתופעה רחבה שנמצאת משני צידי החוק - חלקים ממנה נחשבים לגיטימיים בעיני המחוקק וחלקים אחרים לא. תופעה זו כוללת תרומות בתמורה לטובות הנאה, "דלת מסתובבת" של רגולטורים משירות המדינה לשוק הפרטי, חוגים חברתיים שבהם מתחככים אילי הון ופוליטיקאים בכירים, קשרי משפחה, נאמנויות אישיות, וכפי שמסתבר מחקירות רוה"מ אולמרט, אף מימון ישיר לכאורה של נציג ציבור.

ירון זליכה, מי שמזוהה כאביר המאבק בקשרי הון-שלטון במסדרונות משרד האוצר, שם שימש החשב הכללי, טען כנגד רוה"מ אולמרט שבתפקידו כשר האוצר הוא הביא לשינויים בתנאֵי המכרז להפרטת בנק לאומי במטרה לסייע למקורבו פרנק לואי. מן הפרסומים, תשובתו של אולמרט בחקירת המשטרה היתה שאין שחר לטענות כי כל המתמודדים במכרז הם ידידיו ומכריו.

סיריל קרן, מרטין שלאף, האי היווני, רם כספי, דרור חוטר-ישי, משה טלנסקי, אלי לנדאו, אירווינג מוסקוביץ', גלעד ועמרי שרון, הבית ברחוב כרמיה, שולה זקן, רפי גינת, חברת טאורוס של רעייתו של אהוד ברק נילי פריאל, האחים עופר, אריה גנגר, דודי אפל - אלה רק חלק מהשמות והכינויים של דמויות ופרשיות שונות מן השנים האחרונות שכולן נגועות ביחסי הון-שלטון, ושחלקן מן הסתם בתחום החוק.

כשבני בגין חוזר לפוליטיקה והטיקט של ציפי לבני כמתמודדת הוא בראש ובראשונה של "נקייה", ברור שהמושג "הון-שלטון" חדר לשיח הציבורי וכבר משפיע על האופן שבו אנחנו מבינים את הפוליטיקה שלנו. בתארם את נפתולי השיטות השונות שבהן פועלים קשרי ההון-שלטון, שורה של עיתונאים העמידו את המושג במרכז השיח הציבורי בישראל. הבוחשים בשקשוקה השנה האחרונה, שהסתיימה בהדחה ציבורית של ראש ממשלה, העלתה על פני השטח את החשיבות של הטיפול העיתונאי בקשרי הון ושלטון. לפניכם עשרת אנשי התקשורת ששמו את המושג הזה על המפה הישראלית.

יואב יצחק

עיתונאי "מעריב" שהפך גם למו"ל אינטרנטי עם אתר החדשות העצמאי "News1 מחלקה ראשונה" (לשעבר NFC). יצחק הוא העיתונאי הישראלי הראשון שגרם לנשיא להתפטר מתפקידו. הוא שימש כחושף שחיתויות ב"מעריב", "גלובס", "העיר" ו"העולם הזה". תחושה חזקה של אנטגוניזם עולה מן הכתיבה שלו. הוא מסרב לסחר-מכר של יד רוחצת יד ושל אדנות אלה שחשים כי מעמדם הרם מקנה להם זכויות נרחבות משל יתר האזרחים. הוא מרגיש אאוט-סיידר, מהמצקצקים הצדקנים, מבעלי התפיסה החברתית, מהשיח הביקורתי. הוא לא בכיס של איש, לא מרפה מנשואי חקירתו, ומוצא עצמו פעמים רבות ביקורתי גם כלפי מערכת המשפט והעומדים בראשה. עתירה שהגיש כנגד מינויו של יעקב נאמן לשר המשפטים בממשלת נתניהו במסגרת "החוק הנורווגי" הבשילה לכתב אישום שבסופו זוכה נאמן בהיעדר כוונה פלילית. בסוף 1999 פרסם יצחק כי הנשיא עזר ויצמן קיבל סכומי כסף גדולים מאיש העסקים אדוארד סרוסי מבלי שדיווח על כך, וזאת במהלך כהונתו כחבר כנסת וכשר. המשטרה פתחה בחקירה. בין היתר נחקר ויצמן במשכן הנשיא. רבות מהדילמות והעמדות שעולות סביב עניין נציגי ציבור הנחקרים תחת אזהרה בעודם בתפקיד התעצבו עוד ב"פרשת סרוסי" הנשכחת שחשף יצחק. במהלך כל החקירה והבדיקה המשפטית המשיך ויצמן לכהן בתפקידו והצהיר כי אין בכוונתו להתפטר, למרות קיומן של איום הדחה ממשי. אליקים רובינשטיין, בתפקידו כיועץ המשפטי לממשלה, קבע כי אין להגיש כתב אישום כנגד ויצמן, בין היתר בגלל התיישנות. ואולם ויצמן התפטר מתפקידו ביולי 2000. יצחק מרבה לבקר את השחיתות ב"קדימה" - את אולמרט ואת ציפי לבני. בין היתר, בפרשת הבית בכרמיה יצחק חשף הפרשים במחירים בין זיכרון הדברים והחוזה וכן אי-סדרים לכאורה בבחירות הפנימיות של "קדימה".

מרדכי גילת

מספרים שפעם, כשעופר נמרודי רצה לעשות מ"מעריב" את העיתון של המדינה, הוא הביא את רונאל פישר מ"חדשות", נתן לו אוטו חדש ולשכה, מזכירות, תקציבי עתק ודלת פלדה עם קוד. הוא רצה לבנות אותו כמותג מתחרה למוטי גילת, רב-התחקירנים, שהפך את "מוסף השבת" למעוז התחקירים הנשכניים. אבל, כפי שלמד נמרודי במהרה, כדי שמפכ"ל יתפטר ושר פנים ייכנס לכלא בגללך, אתה צריך להיות מוטי גילת. פרשת אריה דרעי לא רק היוותה מעין חזרה גנרלית לכל הפרשיות הבאות שבהן פוליטיקאים מכהנים היו בדרך לכלא, אלא גם חזרה לתפקידו של העיתונאי-תחקירן בחשיפת שחיתויות שלטוניות. אריה כספי כתב עליו שהוא "כפה על החברה הישראלית סטנדרטים חדשים של טוהר מידות", וש"הביא לכמה מהפסיקות החשובות של בתי המשפט בתחום הזה". בין יתר כתבותיו ב"ידיעות" הוא פרסם את דבר "הפגישה הלילית", והתייחס לניסיון עו"ד רם כספי ללחוץ על עד לחזור בו מעדותו נגד הח"כ לשעבר שלמה עמר; הוא חשף אי-סדרים כספיים בכנסת בתקופה שאברהם בורג כיהן היו"ר; חשף את פרשת ההובלות והמתנות שבה נחשדו ראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו ואשתו שרה ("פרשת עמדי"); את האירוח של מפכ"ל המשטרה לשעבר רפי פלד במלון בטבריה ("פרשת הג'קוזי"), ופרשיות הקשורות לאיש העסקים דודי אפל. תחקיריו הובילו בין היתר למאסרו של אריה דרעי, לאי בחירתו של אברהם בורג לראשות מפלגת "העבודה" ולחשיפת פרשת "האי היווני". היום הוא התחיל דרך חדשה (ועדיין לא ברורה) ב"ישראל היום", החינמון מבית שלדון אדלסון.

אורלי וילנאי-פדרבוש

יותר משהיא תחקירנית, אורלי וילנאי-פדרבוש היא כתבת רווחה - היא קורקטית, אמפתית וסימפטית. נשמה. וילנאי, בעלת תואר שני בתוכנית ללימודי ביטחון, שאותו עשתה במקביל לעבודתה כחוקרת במכון לחקר הטרור באוניברסיטת תל-אביב, החלה את דרכה בתחום הבידור דווקא - בערוץ הקניות, שם עבדה כמנחה בצוות ההגשה הקבוע של הערוץ. בערוץ 1 היא קיבלה את תפקידה העיתונאי הראשון - כתבת רווחה. היא מעידה על עצמה שסגנון ההגשה שלה חד-משמעי - היא בחרה את הצד של החלשים. מנכ"ל רשות השידור ג'ו בראל ופקידי ממשל מצאו את עבודתה בערוץ מציקה ולא נוחה להם. וילנאי הקליטה בחשאי את בראל לוחץ עליה לצנזר את כתבותיה. מאז היא עברה לעבוד בתחום הרווחה במסגרת התוכנית "עובדה", ובתוכנית "המשמר האזרחי", שאותה היא מגישה עם גיא מרוז. יחד הם גם הגישו תוכנית רדיו משותפת ויצרו את הסרט "מוסר השילומים", שמתחקה אחר כמויות עצומות של דולרים שהועברו בהסכמי השילומים ולא הגיעו, לפי התחקיר, ליעדם. וילנאי-פדרבוש מסבירה את שאיפתה ליצור שינוי חברתי בישראל - היא פועלת בתחום עיתונות הרווחה האקטיבית מתוך העדפה והבנה שלתחום זה יש יותר כוח השפעה מאשר לעוד תוכנית מלל עם פוליטיקאים או עוד משדר אקטואליה של רכילות פוליטית.

הכתבה המלאה במגזין "פירמה"