הם פשוט הורסים

נהוג להאשים את אופירה אסייג בכל תחלואי עיתונות הספורט בישראל, ויש מידה לא מעטה של אמת בהאשמה הזו - מאז הפכה לאישה החזקה בפורטל הספורט ONE, אופירה הקצינה וקידמה באופן חסר תקדים את המשקל הניתן לרכילות על חשבון תוכן רציני ומשמעותי. היא חצתה גבולות בקידום מקורבים ופטרונים, סגירת חשבונות על גבי האתר, והתרועעות וסיקור אוהד לגורמים שלא מריחים טוב מדי. בעקבות הפופולריות הגואה של האתר נגררו אחרי אופירה אטאט גורמי התקשורת המסקרים ספורט כמעט עד האחרון שבהם.

ובכל זאת, להאשים את אופירה זה מהלך קל מדי. האשמה, לדעתי, נופלת על גורמי הכוח שאימצו את אופירה, נתנו לה במה ולגיטימציה כדי להשריש בענף את האתיקה ומוסר העבודה שלה. שמה של אסייג נקשר מיד בשמו של ארקדי גאידמק, מי שחבר אליה מאז רכש את בית"ר ירושלים תמורת סיקור אוהד במיוחד באתר, מינה את העיתונאית החוקרת למנהלת הספורט ב"רדיו 99", והפך אותה לחלק בלתי נפרד מהאימפריה שניסה לבנות. אלא שגם גאידמק הוא מטרה נוחה מדי, שכן הוא קיבל את אופירה כשהיתה כבר חזקה, משפיעה, דורסנית. היום קל לשכוח שלפני שמונתה לעורכת-העל של האתר ONE, היתה אופירה אחת מעשרות מבזקניות ושדרות קווים שמתרוצצות במגרשים ומחפשות סקופים. היא בלטה כשדרית קווים מצוינת ושאפתנית.

מי שהפקיד בידיה את המושכות לאתר הספורט הפופולרי בישראל הוא גיל מנקין, יזם ואחד מבעלי האתר, שמאז חודש יולי האחרון מתפקד גם כבעלה החוקי של אופירה. בעלי זיכרון לטווח בינוני יכולים עדיין לזכור את האתר לפני ההשתלטות האסייגית, כאתר תוכן ספורט חביב שהעסיק עיתונאיים רציניים. אלא שמעמדה המתגבר של אופירה ניקה מהאתר עיתונאים בעלי שיעור קומה. מנקין ושות' יכלו להבין שעשו טעות בליהוק, ולהשיב את אסייג לממדיה הטבעיים ככתבת מוכשרת וחרוצה. הם ראו לאן נושבות הרוחות ולאן האתר שלהם חותר להגיע. אך נראה שלא היה להם אכפת - הרייטינג עלה, הפרסומות זרמו. עכשיו, כמובן, כבר מאוחר מדי.

אבי בר

נכון שערוץ הספורט הוא כנראה המבצר האחרון של עיתונות איכותית ומעמיקה עבור צרכן הספורט הישראלי; נכון גם שאולפן ליגת האלופות, דני ענבר, יציע העיתונות, מועדון ספורט ושידורי הליגה הלאומית הם עדיין תענוג מדי שבוע; ונכון שאבי בר, שגדל בערוץ, אחראי על חלק מההצלחות האלה, ובמיוחד על הבאתם לערוץ של יונתן כהן ועמיחי שפיגלר המצוינים.

אבל לא יעזור כלום, מאז שבר קיבל את כס המנכ"לות משהו נשבר ביחס בין הערוץ לצופיו. המרמור גובר, והאידיליה שפעם שררה בין הצופים המרוצים לבין הערוץ איננה עוד. בר, במהלך שכנראה היה הכרחי מבחינה כלכלית, הוביל את השקתם של שני ערוצי ספורט חדשים: "5 פלוס לייב" ו"5 פלוס גולד", שעלו לצרכן עוד כסף אבל לא ממש הביאו עוד תוכן, במיוחד אם זוכרים שהערוץ גם כך מפעיל ערוץ נוסף בשם "5 פלוס". אל הערוצים הללו זלגו שידורים של הליגות הצרפתית, הגרמנית והספרדית, כך שערוץ הספורט המקורי, מספר 5 בממיר, נותר שומם. העלבון צורב במיוחד לאור הדמיון הרב בין ההתנהלות של הערוץ האהוב לזו של הערוץ מעורר השנאה "צ'רלטון", שאמור היה לסמל את כל מה שערוץ הספורט הוא לא.

אדר זהבי

מאז המונדיאל האחרון, שהעבירה חברת "צ'רלטון" לראשונה בישראל בתשלום עבור הצפייה, הפך השם הזה -"צ'רלטון” - לסמל הבולט ביותר לניצול צרכן תקשורת הספורט בישראל, ולמוקד לחרם צרכנים חסר תקדים. ערוץ "צ'רלטון", בשם העומד בראשו אדר זהבי (בנו של הבעלים המשותף פיני זהבי, המחזיק בערוץ יחד עם אלי עזור), זוכה למקום של כבוד ברשימה בעיקר בשל הזלזול הניכר בצופים והאסטרטגיה הברורה שהוא מוביל - השקעה מסיבית ברכישת זכויות שידור מול אפס השקעה בתוכן מקורי. כך זוכים מנויי הערוץ למעין שילוב ארכאי בין מחלקת הספורט של "רוממה" לערוץ הספורט בימיו הראשונים, אם תורידו מהם את התום והרצון הטוב עם הגשה ופרשנות עילגות, אולפנים זולים, בליל מטולא של כתבות עבשות במחצית, התוכן המקורי המחולטר של ערוץ "צ'רלטון" פשוט מביך ולא מתקבל על דעתם צרכנים שהורגלו במשך שנים במלאכה המיומנת של ערוץ הספורט המתחרה. והדלות הזו היאהיא הסיבה לא להציץ בערוץ הזה.

הכתבה המלאה במגזין "פירמה"