סוגיית מעבר מכוח שנים שמשמש בעל חלקה אחת על החלקה השנייה, שימשה מאז ומתמיד מקור לסכסוכים בין השכנים. בדרך כלל הסכסוך פורץ כשאחד מבעלי הזכויות (בדרך כלל זה שעל חלקתו עוברים) מוכר זכויותיו, ואז הרוכש החדש מבקש להתנער מהמצב הקיים, ולא מוכן כי יעברו על חלקתו.
לעיתים הסכסוך פורץ כשמתחילים לעשות מדידות בשטח, ולפתע מתגלה כי שביל המשמש את שני הצדדים לא עובר באופן שווה בין החלקות, אלא רק על אחת מהחלקות.
בעניין זה יכולים להיות שני מצבים ראשיים: האחד שהשימוש רב השנים יקנה למשתמש "זיקת הנאה", והמצב השני ששימוש רב שנים יקנה למשתמש זכות של "בר רשות בלתי הדירה".
לאחרונה בית המשפט המחוזי בנצרת דן בסוגיה הזו בעניין ע.א. (נצ) 1276/07, בן עזרא ניסים נ' ויצמן גולן, בפני השופטים בן-דוד, מוניץ ואברהם.
בעניין דנן, הצדדים הינם בעלי נחלה במושב, וכידוע במושבים לבעלי הנחלה יש רק זכות מסוג בר רשות או חכירה, ובכל אופן לא בעלות שרשומה בפנקסי מקרקעין. המערער עבר החל משנות ה-70 בשביל בין שתי הנחלות. המשיב רכש את הנחלה מבעלים קודמים, ולימים הסתבר למשיב שהשביל כולו בנחלה של המשיב, וזה ביקש למנוע את השימוש.
בבית המשפט המחוזי נחלקו הדעות. השופטת מוניץ, שנתנה את דעת המיעוט, קיבלה את עמדת המערער וקבעה כי שימוש רב השנים של המערער מקיים את תנאי רכישת זיקת הנאה מכוח השנים, לפי הלכת אסטרחאן (ע.א. 700/88), קרי עומד בשלושה תנאים: היות הזכות ראויה לזיקת הנאה, אופיו של השימוש מאפשר רכישת זיקת הנאה, ועבור של 30 שנים. דא עקא, כי בעקבות סעיף 107 לחוק המקרקעין, המונע רכישת זיקת הנאה במקרקעין של מינהל מקרקעי ישראל, יש לקבוע כי המערער רכש זכות של "בר רשות בלתי הדירה", שלא ניתן לבטלה.
השופטת מוניץ קובעת כי שימוש רב השנים במעבר, והסתמכות של המערער על שימוש בו, מעניקים לו זכות בלתי הדירה, מה גם שבעלים קודם של נחלת השכן מעיד שאכן המערער קיבל הרשאה לעבור בשביל במשך עשרות שנים.
דעת הרוב, מפי הנשיא בן-דוד, קבעה כי לא רק שאין כאן זיקת הנאה אלא אין גם רשות בלתי הדירה. בן-דוד קובע, כי מאחר ולא הוכח כי המערער השקיע והשביח את המקום באופן בלתי הפיך (כגון, בניית בית על-ידי בן ממשיך בנחלה של אביו וכו'), אזי אין בפנינו רשות בלתי הדירה אלא רשות הניתנת לביטול.
בעניין דנן, דעת הרוב מאמצת מה שנקבע לא פעם בפסיקה, שלפיה, עבור השנים יכול להעיד כי האינטרס המעשי של נותן ההרשאה לא חייב אותו במשך שנים למנוע את המעבר, אך ברגע שבעל קרקע מגלה דעתו ומבקש להפסיק את המעבר, זו זכותו.
במאמר מוסגר יאמר, כי הגיעה העת שסוגיית זיקת הנאה במקרקעי ציבור תקבל פתרון חקיקתי נאות, באשר אין מניעה כי זיקת הנאה תהיה אסורה כלפי מינהל מקרקעי ישראל, אך אותה זיקת הנאה תופעל בין בעלי נחלות לבין עצמם. *
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
