13 שנים ייבא מיכאל לוי, אציל איטלקי מנומס, את קיה לישראל. יום אחד הוא איבד את הזיכיון לרמי אונגר, טייקון ספנות חסר מעצורים. איך עבר מיד ליד אוצר ששווה מאות מיליונים? לוי מאשים את יריבו בקנוניה ותובע 156 מיליון שקל. "לא תופסים אדם בשעת צערו", משיב באדיבות הצד השני.
המאבק היצרי על גלגלי הזהב יוצא לאור, בכתבה המתפרסמת השבוע במגזין G.
בתחילת 2008 עבר הזכיון על מכירת קיה בישראל מידיו של לוי - יבואן פיאט ואלפא רומיאו - לידיו של אונגר, יבואן דייהטסו וסאנגיונג. הזיכיון הזה שווה הון עתק: הוא יכול לייצר הכנסות של מיליארדים. לוי דורש בבית המשפט פיצוי על אובדנו.
בקהל יושבים כל מי שיד ורגל לו בעסקי יבוא, שיווק, השכרה והחכרה של רכב, והם קוראים בשקיקה כל מילה בכתב התביעה הארוך שהגיש לוי נגד אונגר ונגד קיה, מרכלים במרץ על פרטי המקרה, על אישיותם, על עברם ועל סיכוייהם של המתמודדים. "לקחת זיכיון מיבואן זה לא דבר שקורה כל יום", מסביר גורם בענף את גודל המהומה, "אצלנו הרי אומרים ש'סוכנות רכב זה לנכדים'".
"אין תקדים למה שקרה כאן, לא בארץ ולא בעולם", אומר מקורב ללוי. " יבוא רכב ושיווקו לא עובד בדרך הזאת בשום מקום. אונגר פעל מאחורי גבו של מיכאל, ועשה מעשה שלא ייעשה". "דלתות בית המשפט פתוחות בפני כל אחד, ובית המשפט יפסוק", עונים מקורבי אונגר. "מיכאל לוי מתוסכל מאיבוד הזיכיון, ולא נכון לשפוט אדם בעת צערו".
"מיכאל מאוד-מאוד פגוע", מנסה לסכם גורם בענף. "קודם כול, כי הוא נסיך איטלקי, ואצילים איטלקים תמיד נפגעים מהתנהלות כזאת. שנית, הוא גם פגוע כלכלית מהמותג שאף פעם לא נתן לו הרבה. כשיש לוויה או גירושים, מתנחמים בזה שהיו שנים טובות. שם לא היה רגע נחת". מקורבי לוי מתקנים ואומרים שדווקא היו רגעי נחת רבים עם קיה, רק שאלה הסתיימו ב-2003.
לוי הוא לא היחיד הרותח על אונגר סביב הסיפור של קיה. גם שלמה שמלצר, בעלי חברת הליסינג ניו קופל, המובילה בישראל, מסתובב עם בטן מלאה. הוא ואונגר, יחד עם רבים אחרים בתחום הרכב במדינה, לטשו עיניהם לזיכיון הנכסף כשכבר היה ברור שזה יישמט מידיו של לוי. לדברי גורמים בענף, הייתה ביניהם הסכמה בלחיצת כף, שאם אחד מהם משיג את הזיכיון, הוא משתף את השני ב-50%.
אונגר זכה, שמלצר לא שותף. 30 שנה היו חברים, עכשיו כבר לא. שמלצר, מוסיפים הגורמים, משתדל להימנע מלרכוש קיה לציי הרכב האדירים שלו. בסביבת אונגר מכחישים את הסיפור מכול וכול.
כתב התביעה מגולל מערכת יחסים קשה בין לוי והיבואנית הישראלית שלו קמי, לבין קיה. הקוריאנים עשו הכול כדי להכשילה; היא לא קיבלה את מספר כלי הרכב שהובטח לה, וכך איבדה עסקות בתחום ציי הרכב ונאלצה לשלם פיצוי לחברות שאיתן חתמה הסכמים; היא ביקשה לעבור מיבוא באירו ליבוא בדולרים, ולא נענתה; היא שילמה על המכוניות מחירים גבוהים, ועוד ועוד. כתב התביעה אפילו מספר על עימות מילולי בין נשיא קמי לנשיא הנהלת קיה למזרח התיכון ולאפריקה, שבמסגרתו האחרון הודיע ש"חתימה אינה שווה דבר".
בביקורת במוסכים המורשים של קמי, שערכה קיה בפברואר 2004, היא גילתה כי קמי תיקנה תיבות הילוכים במוסכיה המורשים ללא אישור, וכן כי קנתה חלפים לא דרך קיה, כלומר האשימה את קמי בניסיון לעקוף אותה ולהרוויח על חשבונה. קמי, מצדה, ראתה בזה ניסיון הכשלה מכוון, שכן לטענתה קיבלה אישורים לשני הדברים מטעם התאגיד. למרות זאת, בפגישה סוערת בסיאול, זמן רב לאחר מכן, חרקה קמי שיניים והסכימה לשלם כ-800 אלף דולר "קנס", כדי ליישר קו עם התאגיד.
בסוף 2006 חתמו החברות על הארכת הסכם ההפצה בשנה, שהיה אמור להתארך לשלוש אם הכול יעלה יפה. קמי נדרשה להחליף מנכ"ל, להכין תוכניות עסקיות חדשות, ונקבע כי אם לא תעמוד ביעדי ההזמנות והמכירות, קיה תוכל למנות מפיץ חדש בכל עת.
ואז, באוקטובר 2007, קיבל מיכאל לוי מקיה מכתב לקוני, המודיע על סיום ההתקשרות עם תום השנה. הוא ביקש פגישות דחופות עם בכירי החברה, והציע לנהל מגעים עם יבואני רכב שונים שפנו אליו, ואז להזמין את נציגי החברה לפגשם. קיה השיבה "תשובה קצרה, מתנשאת וכוחנית", שהיא ורק היא תבחר את הזכיין הבא. בדיעבד, ראתה בזה קמי אישור לכך שקיה כבר סגרה עם רמי אונגר.
בסביבתו של אונגר, טוענים כי קמי לא עמדה ביעד המכירה שהוצב לה, ושהייתה רחוקה ממנו מאוד, ועל כן הועבר הזיכיון. לתאגיד הקוריאני לא היה שום אינטרס, הם אומרים, לחתור נגד זכיין זה או אחר. הם רצו להפסיק את ההסכם שנתיים קודם לכן, וקמי ביקשו עוד שנה ועוד שנה. קיה נתנה להם הזדמנות אחרונה.
קו ההגנה שיציגו סנגורי קיה וטלקאר כלפי לוי יהיה מן הסתם "לך לקוריאה ועזוב אותנו בשקט". האם בחש אונגר או לא בחש בקדירה? את זה יקבע בית המשפט. מה שבטוח הוא שהחשדות של לוי כי אונגר משחק תפקיד מרכזי במחזה הזה החלו הרבה לפני שאיבד את הזיכיון.
בכתב התביעה כותב לוי: "תוצאה זו (אובדן הזיכיון, ש' ל') היא פרי מעשיו ומחדליו הפסולים של מר אונגר עצמו והחברות שבשליטתו, שמתוך רצונו לרשת את קמי כמפיץ בלעדי של קאיה בישראל, שלא כדין וללא כל תמורה, שידל, שכנע ופעל בקרב קיה (ובקרב גורמים בכירים בה), להביאה לסיים את יחסיה החוזיים עם קמי ולהעביר את הסוכנות לשליטתו ללא תמורה", נאמר בו. "אונגר בחר בדרכו הפתלתלה וחסרת תום הלב, אשר למרבה הצער אפיינה גם את התנהלותו כלפי קמי, בחתירתו תחתיה לפעול לסיום ההתקשרות בינה לבין קאיה".
לאונגר מן הסתם היה כדאי. מקורות בענף אומרים שהוא קיבל מהתאגיד הקוריאני תנאים הרבה יותר טובים מאלה שקיבל לוי: לוי שילם באירו, אונגר משלם בדולרים. "שינו לו מחירים, נתנו לו להביא את הסיד (הדגם האחרון של קיה, ש' ל'), שמיוצרת באירופה, מה שלא נתנו למיכאל לוי".
לדברי אחד המקורות, שינוי התנאים נובע מכך שלאונגר, המוביל עבור יונדאי מכוניות, והמקיים עם התאגיד קשרים עסקיים ענפים, יש יחסים טובים עם הקוריאנים, בניגוד ללוי. בסביבת טלקאר (והחברה הבת ריי, המפיצה החדשה של קיה) מתחמקים מתשובה ישירה אבל טוענים שהחברה מעדיפה נתח שוק על רווח בשנה הראשונה, ועל כן חותכת בשולי הרווח, וזה מה שמאפשר לה למכור במחירים נמוכים משל קמי.
הכתבה המלאה - במגזין G
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
