העליון: חוק התובענות הייצוגיות חל על פסק דין לא חלוט שניתן לפני כניסת החוק לתוקף

רבות כבר נכתב אודות השפעותיו של חוק תובענות ייצוגיות, אשר נכנס לתוקף במרס 2006, על מוסד התביעה הייצוגית בישראל. חוק זה אסף, כזכור, תחת כנפיו את כל ההסדרים, הנוגעים לתובענות ייצוגיות. כך עשה לאחר שלפני חקיקתו היה הנושא מוסדר בחוקים ספציפיים, אשר הקימו עילות ספציפיות להגשת תובענות ייצוגיות. אחת ההוראות החשובות שבחוק היא זו, שלפיה הוא יחול גם על בקשות לאישור תובענה ייצוגית, אשר היו תלויות ועומדות בפני בית המשפט ביום פרסומו. למעשה, היה בהוראה זו כדי להחיל את הוראות החוק, באופן רטרואקטיבי, אף על עניינים, שאירעו זמן רב לפני פרסומו.

אתמול יצא תחת ידי בית המשפט העליון פסק-דין, שעסק בהוראה זו ממש, ואשר הרחיב עוד את תחולת החוק החדש. על-פי פסק הדין, חוק זה, אשר נקבע בו, כי יחול אף על בקשות, שכבר היו תלויות ועומדות בעת פרסומו, יחול אף על ערעור, אשר הוגש לאחר פרסומו. מילים אחרות: הוא יחול גם על פסק-דין, שאינו חלוט, בתובענה ייצוגית, כאשר לאחר פרסומו הוגש ערעור על אותו פסק-דין.

פסק הדין ניתן בערעור, שהגישו ענת ובוני בקר, באמצעות עו"ד יוסף אהרונסון, על פסק-דינה של שופטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב, ציפורה ברון, אשר במסגרתו היא מחקה על הסף בקשה לאישור תובענה ייצוגית, שהוגשה על-ידיהן נגד סלקום ישראל בע"מ. טענתן של בקר הייתה זו, שלפיה סלקום נוהגת שלא כדין בגבותה מס ערך מוסף בגין דמי ביטוח תיקונים ואובדן מכשיר. על-פי הטענה, במתן שירות הביטוח עוסקת סלקום בביטוח, וככזו היא פטורה מתשלום מס ערך מוסף. לפיכך, כך בקר, אין מקום לגבייתו, על-ידי סלקום, של מס ערך מוסף בגין השירות.

בבית המשפט המחוזי התקבלו טענותיה של סלקום, שיוצגה בידי עו"ד ברק טל, דפנה שטרן ושני רפפורט, שלפיהן דין הבקשה להימחק על הסף. מאחר שבאותה העת עדיין לא פורסם חוק תובענות ייצוגיות, היה על בית המשפט לבחון את הבקשה במשקפי החוקים הספציפיים, שעל-סמכם היא הוגשה. נקבע כי מאחר שעילת התביעה עסקה בשלב קיום העסקה, ולא בשלב הטרום חוזי, הרי לא היה ניתן להגישה מכוחו של חוק הגנת הצרכן. עוד נקבע, לאור הלכת א.ש.ת. הידועה, כי לא היה ניתן לבסס את התובענה הייצוגית על הוראת תקנה 29 לתקנות סדר הדין האזרחי. בית המשפט קבע, כי עילת התביעה אינה יכולה להתבסס אף על חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים או על חוק ההגבלים העסקיים.

שיפור האכיפה

מאחר שבקשה דומה, שהוגשה על-ידי תובע אחר, נדחתה עוד קודם לכן (וערעור על דחייתה נמחק בהסכמה), קבע בית המשפט, כי הגשת הבקשה הנוכחית עולה כדי עשיית שימוש לרעה בהליכי משפט, דבר שהצדיק אף הוא את מחיקתה על הסף.

פסק הדין בערעור יצא עתה תחת ידיו של המשנה לנשיאה, השופט אליעזר ריבלין (בהסכמת השופטים אילה פרוקצ'יה ויורם דנציגר). תחילה בחן ריבלין את השאלה, אם חוק תובענות ייצוגיות חל על הערעור שבפניו. שאלה זו עלתה לאור העובדה, שפסק הדין, שבמסגרתו נמחקה הבקשה על הסף, ניתן בפברואר 2006, שעה שהחוק פורסם, כזכור, במרס של אותה השנה. ועוד: הערעור על המחיקה הוגש כשבוע לאחר פרסומו של החוק החדש.

"האם תחשב תביעה כעדיין תלויה ועומדת לאחר שניתן בה פסק דין, אך טרם חלפה התקופה שבה ניתן להגיש ערעור?", שאל ריבלין והסביר: "האם תביעה תלויה ועומדת היא תובענה שההחלטה בעניינה אינה חלוטה?". בקשר לכך הוא אזכר את ההלכה, שלפיה חוק תובענות ייצוגיות מוחל גם על הליכי ערעור. "החלת החוק על בקשות תלויות ועומדות ביום כניסתו של החוק לתוקף, משמעה החלתו על כל בקשה שבעניינה טרם ניתן פסק-דין חלוט ביום זה, בין אם היא תלויה ועומדת ביום זה בערכאה ראשונה או בערכאת ערעור...כל עוד העניין נמצא בשלב הערעור, לא הסתיימו כל ההליכים לבירור הדין ויש לראות את העניין כתלוי ועומד".

אלא שבשונה מן האמור, במקרה שנדון בפניו, הערעור עדיין לא הוגש ולא היה "תלוי ועומד" בעת פרסומו של החוק החדש. "האם יש בכך כדי לשלול את תחולתו של חוק זה על אותו עניין?", שאל ריבלין, והשיב על כך בשלילה.

לדידו, הגיונה של אותה ההלכה יפה גם כאשר המדובר בפסק-דין, שניתן עוד לפני פרסומו של החוק, ואשר הערעור עליו הוגש זמן מה לאחר פרסומו. "החלתו של חוק תובענות ייצוגיות אינה מקימה עילות תביעה מהותיות חדשות שלא היו קיימות בעבר", הסביר. "החלת החוק על הליכים תלויים ועומדים נושאת בחובה שיפור האכיפה נגד הפרות חוק בעבר. יחד עם זאת החוק החדש אינו מגדיר (באופן רטרוספקטיבי) מהן אותן הפרות חוק. הוא אינו מקים עילת תביעה חדשה (הדין המהותי) שלא הייתה קיימת עובר לחיקוקו", אזכר הלכה קיימת. "דוק: חוק תובענות ייצוגיות הרחיב את תחום התחולה של המנגנון הדיוני של התובענה הייצוגית אך זאת לעולם על בסיס עילות תביעה הקיימות בדין המהותי... החוק לא יצר עילות מהותיות חדשות אלא החיל על עילות מוכרות נוספות את האפשרות לתבוע בהליך ייצוגי".

חוק תובענות ייצוגיות לא היה בתוקף בעת שהשופטת ברון מחקה על הסף את הבקשה. משמעות קביעתו האמורה של ריבלין, שלפיה חוק זה אמור לחול עתה על ההליך, היא שיכול ואם הבקשה תובא שוב בפני ברון, החלטתה תהיה שונה. חוק זה הביא לשינוי ולהרחבה של הגישה המשפטית כלפי עילות התובענה הייצוגית.

אף שדי היה בקביעתו האמורה של ריבליין כדי להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי, על-מנת שיכריע בבקשה למחיקה על הסף בהתאם לחוק החדש, ראה ריבלין לבחון גם אם בדין סולקה הבקשה על הסף, לאור הוראות החוקים הספציפיים הרלבנטיים.

הוא ראה עין בעין עם השופטת ברון בנוגע לכך, שלא קמה למערערות עילה מכוח חוק הגנת הצרכן. "החוק מתמקד בחובות הגילוי כלפי צרכן, ומגדיר עילות הנוגעות להטעייתו ולניצול של מצוקתו", הסביר. הוא מצא אבסורד בטענה, שלפיה היה על סלקום לגלות לצרכנים, כי בגביית המע"מ היא נוהגת שלא כדין. לדידו, ככל שגביית המע"מ הנה בניגוד לדין, על סלקום לחדול מגבייתה, ולא לגלות לצרכן שהיא נוהגת שלא כדין, אך להמשיך בכך. "כאשר ידוע כי פעולה מסוימת אינה כדין חובת הגילוי מתייתרת ואת מקומה תופסת החובה לנהוג כדין. משכך, יש לתקוף את הפעולה בדרך המלך - לפי הדין האוסר את הפעולה - ולא על-פי עילה עקיפה של הטעיה", קבע.

על-פי ריבלין, גם חוק ההגבלים העסקיים לא הקים לבקר עילת תביעה ייצוגית, וזאת אף לו היה נקבע, כי סלקום הנה מונופולין.

לחסום תביעות ייצוגיות

סוגיה נוספת, שבה ראה ריבלין לקבל את הערעור, היתה כרוכה בכך, שלטעמו, ברון לא נימקה כדבעי את החלטתה, שלפיה התביעה אינה יכולה להתבסס על חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים. הוא לא ראה עמה עין בעין את זאת, שלאור דחייתה, בעבר, של בקשה דומה, היה מקום למחוק על הסף את הבקשה הנוכחית. הוא קבע, כי במסגרת הבקשה הקודמת לא נקבעו קביעות, אשר סותמות את הגולל על טענתן של המערערות כאן, שלפיה סלקום עוסקת בביטוח, דבר הפוטר אותה מחובת תשלום מע"מ. יתרה מכך: הוא הסב את תשומת הלב לכך, שבאותה החלטה קודמת לא נזכר כלל חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים. "מכאן שאין לומר כי הסוגיה הוכרעה באופן המצדיק את סילוק הבקשה בשל שלא הצביעו המערערות על שוני מהותי בין הבקשות. ממילא אין לומר כי המשיבה התגוננה כבר בהצלחה מפני הטענה שהיא עוסקת בביטוח. סילוק בקשות על הסף בנסיבות אלה יש בו כדי לחסום הגשת תביעות ייצוגיות מבלי שכלל התבררו", כך ריבלין.

בעיקר לאור החלתו הרטרואקטיבית של חוק תובענות ייצוגיות על ההליך שבפניו, ראה ריבלין לקבל את הערעור ולהחזיר את התיק אל בית המשפט המחוזי, "על-מנת שיובאו לפניו טענות הצדדים בדבר ההשלכות הנובעות מן המסקנות האמורות על בקשת המערערות לאישור התובענה כייצוגית". ריבלין הנחה את בית המשפט המחוזי לתת דעתו לשאלה אם נוכח תחולתו של החוק החדש חל שינוי בגישה המשפטית המתחייבת לעניין הגדרת העילות השונות של התובענה הנדונה, המאפשרות הגשת תובענה ייצוגית. (ע"א 2505/06).