שמן, אבל לפניך

רונאלדו, עד לא מזמן הכדורגלן הטוב בעולם, מחזיק עכשיו בכרס סטייל אלביס פרסלי המנוח. למרות זאת, הכרס הזאת לא הפריעה לקורינתיאנס הברזילאית לקחת החלטה ולהחתים אותו בשורותיה. זה נראה לכולם יוצא דופן כי בשנים האחרונות לא רואים כדורגלנים שמנים שמשחקים ברמות האלו, אבל בעבר היו לא מעט מקרים כאלה.

במאה שעברה למשל, היו לא מעט אגדות ספורט שהיו יכולות לאכול את השחקנים של ימינו כאילו היו חטיף לפני משחק. שחקן הקריקט האגדי וו.ג'י גרייס היה גאה בכרס שלו, כמו שהיה גאה ביכולת החבטה שלו. בן זמנו, שוער צ'לסי וויליאם "השמן" פולקה, שקל בסביבות 150 קילו. והסיפורים על שחקן הבייסבול האגדי בייב רות' היו כי הגיע למשחק של קבוצתו ניו יורק יאנקיז כשהוא טעון בארוחה דשנה שכללה ארבעה נתחים של סטייק, שמונה נקניקיות ושמונה כוסות של משקה תוסס.

מעטים הקפידו על העניין הזה. ב-1958, כשריאל מדריד רצתה להחתים את אחד הכדורגלנים הגדולים בכל הזמנים, פרנץ פושקאש שהיה אז בן 41, הוא אמר לנשיא המועדון: "תקשיב, הכל טוב ויפה, אבל האם הסתכלת עליי לאחרונה? יש לי עודף משקל של 18 קילו". ריאל בכל זאת החליטה להחתים אותו.

בשנות השבעים, כשמאמן כושר שרצה להתקבל לעבודה אצל מנג'ר נוטינגהאם פורסט בראיין קלאף ניסה להרשים אותו, הוא אמר לו שהוא מסוגל לקחת את השחקן בכושר הכי טוב שיש ולמוטט אותו אחרי 10 דקות. קלאף לא התרגש וענה לו: "ברגע שהליגה תתחיל לתת שתי נקודות עבור זה, אני אתן לך עבודה כאן".

אחת הבעיות העיקריות של שחקנים שמנים היא פחות עודף המשקל ויותר ההצקות שהם סבלו מהאוהדים. בסוף שנות התשעים למשל שיחקו בקבוצות הליגה האנגלית שחקנים שנראו כמו נשים בהריון (פול גאסקוין וג'וליאן דיקס), והאוהדים חיברו להם שירים מיוחדים כמו: "He's fat, he's round, he bounces on the ground".

אחת הדוגמאות המפורסמות של יחס הקהל לשחקנים כבדי משקל היתה בארצות הברית עם שחקן הבייסבול ג'ון קרוק, שזכה לביקורת מאוהדת שטענה כי הוא שמן מדי בשביל להיות אתלט. בתגובה נתן לה קרוק את אחת האמירות המפורסמות: "אני לא אתלט, גברת, אני שחקן בייסבול". המשפט הזה היה כל כך מוצלח שמאוחר יותר השתמש בו קרוק כשם של הספר האוטוביוגרפי שלו. כשפרש ב-1995 הוא נשאל על ידי אחד העיתונאים מה הוא מתכוון לעשות כעת אחרי הפרישה, וקרוק אמר: "אני רוצה לבלות את שארית השנה בזלילה בבופה של סיזלר".

"עדיף לא לרוץ הרבה"

אלא שדברים השתנו. מאמנים החלו להיות מחוברים לתוכנות מחשב, ולקחת בחשבון דברים פיזיולוגיים שבעבר לא התייחסו אליהם. וכך, בזמן שאנחנו רק הולכים ונעשים שמנים ככל שעוברות השנים, אתלטים וספורטאים הולכים לכיוון השני ונעשים רזים יותר. שחקני בייסבול החלו להשתמש בסטרואידים. בכדורגל, שחקני ארסנל זנחו את הארוחה המסורתית ארוכת השנים של המועדון שכללה שעועית אפויה וקוקה קולה. אפילו שחקני קריקט גילו את חדר הכושר. בבאזל, במהלך יורו 2008, ניהלו שני מנג'רים בכירים שיחה ערה באחד מהמעברים שהוקדשו לספונסרים של הטורניר. תוכן השיחה היה כדלקמן: "כמה קילומטר רץ הבלם האחורי שלך במשחק? וכמה השחקן המרכזי בקישור רץ?"

יותר מזה, קבוצות החלו לייחס את חוסר ההצלחה שלהן או של השחקנים שלהן לבעיות של כושר גופני. ברזיל נכשלה במונדיאל 2006 כששיחקה עם שני חלוצים, רונאלדו ואדריאנו, שנראו כאילו הם לובשים חולצות תפוחות שדומות לשמלות. היום כבר ברור: אף קבוצה בסדר הגודל הזה לעולם לא תשקול ככה בעתיד. כדי למצוא ספורטאים כל כך כבדי משקל היום בספורט המקצועני, או שצריך להעריך את מי שצילם את התמונות האחרונות של רונאלדו או שצריך לחפש תמונות מטושטשות מהעבר הרחוק.

עם זאת, לספורטאים כבדי משקל יש את היכולת שלהם לחפות על מצבם הגופני באמצעות דברים אחרים. זה מזכיר לי ביקור בפברואר האחרון במילאנלו, מתקן האימונים של מילאן, כשרונאלדו עדיין שיחק בקבוצה. דניאלה טונאיצ'יני, אחד מהמאמנים במועדון, דיבר על העניין הזה כשניסה להעריך את השחקנים המצטיינים של מילאן על פי כמות הקילומטרים שהם רצים במגרש. "קאפו, קאקה - הם השחקנים שרצים הכי הרבה קילומטרים, וגאטוסו", אמר טונאיצ'יני והוסיף ברצינות: "רונאלדו לא ברשימה". אבל אז הוא הוסיף עוד משהו בהקשר הזה. "בכל הנוגע לכדורגלנים, אין שום קשר בין שריפה של קילומטרים על המגרש לבין ניצחונות במשחקים. במובן הזה, אפילו הייתי אומר שעדיף לא לרוץ הרבה על המגרש".

אז קם אחד מחברי הצוות של מילאן ואמר בצחוק: "אז לפי מה שאתה אומר, רונאלדו הוא פנטסטי?"

"כן", אמר טונאיצ'יני ברצינות. "כדורגל הוא לא ספורט שדורש יכולות פיזיות".

העיקר התפישה התחושתית

בקבוצת הבייסבול של אוקלנד אתלטיקס הגיעו לאותה מסקנה בכל הקשור לשחקנים כבדי משקל והיכולת שלהם לשחק בייסבול. בספרו Moneyball מסביר מייקל לואיס איך הקבוצה החתימה שחקנים שמנים, כאלו שאף קבוצה אחרת בליגה לא רצתה. "אף אחד מהם לא יכול היה לתת ספרינט של 60 יארד עד עגלת הנקניקיות", אבל זה לא הפריע להם מלחבוט בכדורי בייסבול. המסקנה של לואיס: "ציצים זה עוד אחד מהדברים שפשוט לא חשובים אצל שחקן בייסבול".

בכל אופן, הם לא עוצרים את רונאלדו. המעבדה המפורסמת של מילאן, The Milan Lab, זו שבוחנת את כל הפרמטרים שאפשר למדוד במשחק כדורגל, הפיזיולוגיים והלא פיזיולוגיים, מצאה שהדבר החשוב ביותר במשחק הוא לא אחוז השומן בגוף אלא התפישה התחושתית: היכולת לאמוד מצבים שקורים תוך כדי משחק ואז להגיב אליהם. "ורונאלדו", אומר ראש המעבדה ז'אן פייר מרסמאן, "יכול לאמוד סיטואציה כל כך מהר ולהגיב אליה באופן מיידי, וזה פשוט מדהים".