העליון מסייג את הקביעה המחייבת בעל-דין שהפסיד במשפט לשלם ליריבו הוצאות ריאליות

היה זה רשם בית המשפט העליון, יגאל מרזל, שקבע לפני מספר שנים, כי בעל-דין, שזכה בהליך משפטי זכאי לכך, שיריבו יחויב לשלם לו הוצאות ושכר-טרחת עורך-דין בשיעור ריאלי, היינו, כזה שישקף את הסכום, שהוצא על-ידו בפועל. עורכי הדין בירכו. תחת ידיו של אותו מרזל יצאה עתה החלטה, המדגישה את זאת, שהאמור אינו מוחלט ואינו גורף. בהחלטתו קבע, למעשה, כי גם פסיקת הוצאות ושכר-טרחה ריאליים כפופה לעיקרון המידתיות והסבירות.

בהחלטתו נעתר מרזל, באורח חלקי ביותר, לבקשה, שהגישה ד"ר היידי (הדס) פלביאן, לחיובו של משרד החינוך לשלם לה הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין בשיעור ריאלי של 100 אלף שקל. הבקשה הוגשה במסגרת הליך עתירה לבג"ץ, שהוגשה מטעמה של פלביאן. בעתירתה היא ביקשה לחייב את משרד החינוך להעניק לה "אישור שקילות", שמשמעו כי התואר האקדמי, אותו השלימה בחו"ל, יוכר כשקול לתואר אקדמי (שלישי) ישראלי.

עתירתה של פלביאן הוגשה ביוני 2008, לאחר ש-23 פניות מצדה אל משרד החינוך, החל משנת 2002, נענו בקש. היא טענה שפניותיה הרבות זכו ליחס מזלזל ולהתעלמות.

ראה זה פלא: זמן קצר לאחר הגשת העתירה הונפק עבור פלביאן האישור המבוקש והעתירה הפכה מיותרת. לפיכך, ביקשה פלביאן את מחיקתה. אלא שהיא מיאנה למחול על סכום הכסף הנכבד, אותו הוציאה מכיסה, לטענתה, בקשר עם העתירה. הוצאותיה הריאליות בגין העתירה עמדו על 100 אלף שקל, והיא הגישה בקשה לחייב את משרד החינוך לשלמם לה. בבקשתה היא העלתה על נס את היחס המזלזל ואת ההתעלמות, להם זכתה. עוד ראתה להדגיש, שרק הגשת העתירה היא שהובילה להנפקת האישור המיוחל. ואם כן, מדוע זה עליה למצוא עצמה בחסרון כיס שכזה?

משרד החינוך טען, מנגד, כי חלק ניכר מן התקופה, שבה עניינה של פלביאן לא קודם, נגזר מהשהיית הטיפול במאות בקשות דומות עד לגיבושם של כללים רלבנטיים על-ידי ועדה בינמשרדית, שמונתה לשם כך. עוד הוא טען, כי סכום ההוצאות, שנהוג לפסוק במקרים שכאלה נמוך בהרבה מזה, אותו ביקשה פלביאן. במיוחד כך שעה שהסעד התקבל בסמוך להגשת העתירה וללא צורך בדיון בה.

זכות לפסיקת הוצאות

"לאחר שעיינתי בבקשה ובטענות בעלי הדין, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה לחיוב המשיבה בהוצאות העותרת להתקבל", הפיח מרזל רוח של תקווה אצל פלביאן. לאישוש קביעתו זו הוא אזכר את הכללים, שנקבעו בפסיקה לעניין חיוב בעלי-דין בהוצאות: "על-פי כללים אלה יש לבחון האם היה צידוק בהגשת העתירה, האם לא הזדרז העותר בפניה לבית המשפט ומיצה הליכים, האם היה שיהוי בהגשת העתירה והאם עצם הגשת העתירה הובילה לקבלת הסעד".

לדידו של מרזל התקיימו בפלביאן כל התנאים האמורים ולפיכך קמה לה זכות לפסיקת הוצאות העתירה, למרות מחיקתה המוקדמת.

ומה הוא סכום ההוצאות, שראוי לפסוק לה? היא הרי הוכיחה כדבעי, כי הוציאה מכיסה, לצורך העתירה, 100 אלף שקל. ומדוע זה תימצא חסרה רק עקב זאת, שמשרד החינוך היה זקוק לעתירתה כדי להתעשת ולומר "רוצה אני"? אך מנגד, בפועל לא התקיים דיון בעתירתה והיא זכתה לסעד ממש זמן קצר לאחר הגשתה. האם לא יהא זה מוגזם, בלתי סביר, להעניק לה סכום הוצאות כה נכבד?

בנוגע לכך קבע מרזל, כי נקודת המוצא היא זו, שלפיה בעל-דין יהא זכאי להוצאות ריאליות, היינו, לאלה שהוכיח כי הוציא בפועל בקשר עם ההליך, בו זכה. "אולם שיעור זה - ככל שהוכח בדין - כפוף למגבלות של הכרחיות, סבירות ומידתיות, לצד שיקולים נוספים", סייג מייד. "כלום על-פי אמת מידה זו יש לזכות את העותרת בהוצאות, ושכר-טרחת עורך-דין, כפי השיעור לו טענה (100 אלף שקל)?", שאל מרזל והשיב על כך בשלילה.

על-פי מרזל, לאחר שפלביאן הוכיחה, כי הוצאותיה בגין העתירה אכן עמדו על 100 אלף שקל, עבר הנטל אל משרד החינוך, והוא אכן הרים אותו והראה, כי יש להפחית סכום זה. כך, בין היתר, מטעמים של חוסר הכרחיות, חוסר סבירות וחוסר מידתיות.

בקשר לכך הביא מרזל בחשבון, שבסופו של דבר התקבל הסעד ללא צורך בדיון בעתירה ובתוך זמן קצר למדי לאחר הגשתה. הוא הזכיר גם, שחלק מן העיכוב בטיפול בעניינה של פלביאן נבע מגיבוש הכללים על-ידי הוועדה הבינמשרדית, ולא באשמו של משרד החינוך לבדו. מרזל לא הסתיר גם את שאיפתו לתמרץ בעלי-דין לבוא לכדי פשרה והסכמה בתחילת ההליך, וזאת באמצעות הפחתת שיעור ההוצאות, שהיו נפסקות אילו בא הסעד רק בסיומה של התדיינות מלאה.

הושקעה עבודה רבה

אף שמרזל התרשם, כי בא-כוחה של פלביאן, עו"ד אילן בומבך, השקיע בעתירה עבודה רבה, וכי מבחינתה של פלביאן היה מדובר בעניין בעל חשיבות רבה, עדיין נראה היה בעיניו, כי שיעור ההוצאות, שהוצאו על-ידיה בקשר לכך, היה גבוה מזה, שמוצדק להטיל על משרד החינוך. "זכאית היתה העותרת לבחור בייצוג ראוי כפי שיקול דעתה ויכולתה הכלכלית, ייצוג שאין אני מטיל בו כל דופי, ואכן נתקבל לבסוף הסעד המבוקש בעתירתה. אולם מקובלת עלי עמדת המשיבה כי ביחס לנהוג והמקובל לפסוק לחובת המשיבה בכגון דא - להבדיל מיחסי עורך-דין ולקוחו - מצוי הסכום שהוצא במקרה זה על הצד הגבוה, וממילא אין צידוק מספיק להשית את מלוא ההוצאה על בעל דין שכנגד, היא המשיבה", קבע.

"שקלול הטעמים שלעיל מוביל למסקנה במקרה זה, לפיה על המשיבה לשאת בשכר טרחת העותרת בסך של 20,000 שקל וכן בסך של 2,000 שקל הוצאות", הוציא מרזל חלק נכבד מרוח התקווה, שקודם לכן הפיח אצל פלביאן. "סכום זה נמוך אמנם משיעור ההוצאות שהוצא בפועל", המשיך, "אולם משקף הוא לדידי נקודת איזון ראויה בין ההוצאה בפועל שהוכחה במקרה שלפני לבין שיקולים של הכרחיות, סבירות ומידתיות וכפי המקובל בבית משפט זה בעתירות מן הסוג הנדון, בשים לב לשלב בו נסתיים ההליך". (בג"ץ 5098/08).