דרום אמריקה על אופנוע (ומכונית, ומשאית וטרקטורון)

רק לפני 12 חודשים נראה כי המסורת המפוארת של מרוץ הראלי דקאר הגיעה אל קיצה. פחות מ-24 שעות לפני הזנקתה של התחרות הסיזיפית, נכנעו המארגנים לאיומי הטרור של ארגון אל-קאעידה (או מדויק יותר, לאיומיהן של חברות הביטוח שהן לא יישאו בנטל הכספי אם אכן תתממש קטסטרופה כזאת) והודיעו במפתיע על ביטולו. זמן קצר לאחר ההודעה הדרמטית אספו הקבוצות את מטלטליהן מנקודת הפתיחה המתוכננת בליסבון, ועזבו את המתחם עם האגזוז בין הרגליים. אלפי המשתתפים נותרו המומים ומאוכזבים. שעות רבות של הכנות ותקציבים חסרי תקדים נמחקו, וחגיגות השלושים של מרוץ הסיבולת הקשה והתובעני ביותר בעולם הפכו למפח נפש אמיתי.

למארגנים הצרפתים לא היתה את הפריבילגיה או הזמן לקפוא על השמרים. יותר מכל נדמה אז כי תם עידן, הנזק התדמיתי האפיל אפילו על זה הכלכלי וההכרה כי לראשונה לא יתקיים יותר הראלי על אדמת אפריקה לא הותירה בידיהם ברירה אלא למצוא אלטרנטיבה ראויה. בראש ובראשונה הם הבטיחו כי הדקאר לא יבוטל, והתיימרו אף להצהיר כי דקאר 2009 יהיה אירוע שלא היה כדוגמתו בהיסטוריה.

דיברו בתחילה על מדינות כמו קנדה, אוסטרליה, רוסיה, סין וארה"ב כמארחות, אבל המיקום שנבחר לבסוף היה דרום אמריקה. לאחר ששהו שם לא פחות מ-100 ימים וחלשו בקפידה על שטחים של 12,000 קילומטרים, החליטו הצרפתים להיענות להצעתן המשותפת של ממשלות ארגנטינה וצ'ילה.

הדרך להסכם לא היתה קלה. ימים ארוכים סיירו יחדיו הצוותים בין בעלי חוות ענק וחקלאים דרום אמריקנים, ושכנעו אותם להותיר מעבר באדמותיהן הפרטיות. ולמרות הקושי, הם מספרים כי דווקא הופתעו לטובה בהשוואה לנורמות המוכרות להם. בשל הניסיון הרגיל עם האפריקנים, התחילו הצרפתים באסטרטגיה של מו"מ צולע ומתגונן עם הדרום אמריקנים, בעל המלל הקבוע של 'זה רק כמה אלפי רכבים, אופנועים ומשאיות, אה וגם כמה מסוקים. זהו. לא משהו רציני'. ובמידה ואלו יסרבו יעברו לטון אגרסיבי הרבה יותר.

מהר מאוד גילו המארגנים כי דרום אמריקה אינה אפריקה, ושלא למצלמות או לציטוט הם מספרים על מציאות חדשה שלא הכירו. הם רומזים על היתרון הגדול בנינוחות הדרום אמריקנית, שהשורה התחתונה היא שזו פשוט ציוויליזציה. זאת לעומת המצב באפריקה, שם אם המצב הסתבך נאלצו לבחור בין האופציה של כלל לא לבקש את רשותם של האנשים לעבור בשטחם, או להסתכן בביזה, אלימות ופשע.

להגנתם מבקשים הצרפתים להזכיר כי באמריקה יש תרבות מפוארת של ספורט מוטורי ובאפריקה זה קצת יותר מסובך, ולמרות ההתמודדות עם הביורוקרטיה הזרה להם, הם מאוד אופטימיים לגבי הצלחת המרוץ והפופולאריות הטמונה בחובו.

"המעבר לדרום אמריקה לא היה לנו קל, אבל עדיין מדובר על האתגר האולטימטיבי הן של האדם והן של המכונה נגד איתני הטבע", אמר אטיין לוין מנהל הראלי. "לכל דבר מצאנו תחליף הולם. את המסע המפרך והמתיש של מדבר סהרה יחליפו הנופים הקיציים של פטגוניה, מדבר אטקמה והרי האנדים".

כשנשאל לגבי הדבר היחיד שטרם הוחלף - שם המרוץ (אחרי הכול בירת סנגל לא ממש ממוקמת בקרבת בירת ארגנטינה), הוא מספר כי לא אבדה התקווה שהדקאר יחזור בעתיד למגרש הביתי שלו. כרגע מדברים על 2011-2012, אז אולי זה יקרה.

מה עם האבטחה? כדי למנוע את תסריט האימים מאשתקד, ממשלת צ'ילה הפנתה לתחום הביטחון והאבטחה 1.5 מיליון אירו, כשמלבד אלפי שוטרים וסדרנים אפילו חיל האוויר הצ'יליאני גויס למשימה.

צ'ה לדרך

מסלול הדקאר השנה יהיה מעגלי, כשהזינוק והסיום יהיו מבואנוס איירס. במשך 15 ימים יעברו המתחרים - 530 קבוצות, 188 מכוניות, 230 אופנועים, 82 משאיות ו-30 טרקטורונים - 9,575 ק"מ, מתוכם 5,650 ק"מ של קטעי ספישל (קטעי התחרות שנמדדים).

הדרום אמריקנים הכניסו זווית נוספת למרוץ אצלם בבית, כזאת בעלת אופי מעט רומנטי, בדמות תוואי המסלול המנסה להתחקות במעט אחר מסעם המפורסם באופנוע ב-1952 של המהפכן המרקסיסטי צ'ה גווארה וחברו אלברטו גראנאדו. ההבדלים הדקים בלשון עדינה הם שבעוד שהמסע של השניים לקח שבעה חודשים, הדקאר ייערך 15 ימים. ובעוד שמטרתם של גווארה וגראנאדו היתה לחולל מהפכה, מתחרי הראלי רק מייחלים לחזור הביתה בשלום.

בהיבט הספורטיבי מרתק מאוד יהיה לראות כיצד יתמודדו המתחרים עם התנאים החדשים, שלאתגר הגדול בלאו הכי מצטרף האתגר העצום של מסלול חדש ואוונגרדי. המאבק בין מלכת הראלי מיצובישי (המנצחת בשבע השנים האחרונות) לבין קוראת התגר המרכזית בשנים האחרונות, פולקסווגן, מקבל השנה חיזוק נוסף בשל העדר הניסיון של כולם.כיום, בזמן של האטה במכירות רכבי השטח, משתמשים היצרנים ביתר שאת בדקאר כפלטפורמה אידיאלית ליחסי ציבור. אך בעוד שהגרמנים (עם הפולקסווגן טוארג) ינסו לנצל את עמדת הפתיחה השוויונית כדי לשבור את ההגמוניה היפנית, מיצובישי (עם רכב הלאנסר, לראשונה בעל מנוע דיזל), אינה מכחישה כי מעבר להיבט השיווקי הרגיל, בדקאר השנה היא מתרכזת גם בקמפיין אגרסיבי לרכביה בדרום אמריקה. עם פזילה כמובן לכלכלת ארה"ב השכנה.

במיצובישי מבטיחים גם מפגן כוח יפני במיטבו לאור התקופה הרעה של היפניות בספורט המוטורי, עם פרישתן המתוקשרת של הונדה מהפורמולה 1 וסובארו וסוזוקי מאליפות העולם בראלי (WRC). גם המארגנים, שמבטיחים לקהל את אותה חוויה רק בלבוש שונה, וגם היצרנים, הלחוצים כל כך מהמצב, מודעים לעובדה שבזמן שגרף הפופולאריות של רכבי השטח מצביע על ירידה תלולה (גם כמובן בגלל המגמה העולמית הירוקה), מוטלת עליהם משימה חשובה מאין כמותה והיא להחזיר עטרה ליושנה. עוד סיבה להיות קרובים לאמריקנים חובבי הרכבים הגדולים.

הירשם לניוזלטר והתראות ספורט