לא פשוט בכלל

בין בנק מדושן ושיפודייה שמנונית, ברחוב הנושא את שמו של ראש ממשלה ישראלי, מקננת לה העיירה שיבוש - כרך קרתני תוסס של יהדות מזרח-אירופה. אין היא גלויה לעוברי אורח. לכאורה, הרי אנו בסטודיו למשחק מן השורה. על לוח המודעות מפורסמות פניות לשחקנים - אמנות חינם, הצגות ילדים בכסף. במתקן הגלויות מתנוססות פניו של חוזה המדינה בדמות כוכב רוק, וגלויה אחרת, בצבע חאקי תקני מתקלסת בערבית משובשת "חמאס, עכשיו הבנתם מאיפה משתין הדג?". אבל במורד המסדרון, מתנגנת מוזיקה יהודית. ולשון שאין שומעים כמותה ברחוב מנחם בגין פינת המסגר. "כשהגיעה בלומה לכלל חינוך, היה אביה מושיבה על ידו וקורא עמה בספרים. אומר היה חיים נאכט: יודע אני ביתי שאיני מנחיל לך עושר ונכסים, אבל אני מלמדך לקרות בספרים, בשמן שעולמו של אדם חשוך בעדו, קורא בספר ורואה עולם אחר". על הבמה החשופה, לצד המספר בדברים האלו, מופיעה דמות מקסימה. זוהי בלומה היתומה התמה, יודעת הספר, אוחזת במזוודתה הישנה, משפילה עיניה כשהיא מבקשת להיסמך על שולחן קרובתה-צרתה, צירל. כאן, בסטודיו באזור תעשייה בתל-אביב, מתנהלת החזרה האחרונה ל"סיפור פשוט" מאת ש"י עגנון, בעיבוד של שלמה ניצן ויצחק גורמזאנו.

במאית ההצגה, דניאלה מיכאלי, לא הייתה מהינה לתת יד לעדכון שפתו של עגנון, מה שמשול מבחינתה לחילול קודש. נהפוך הוא, היא מתענגת על כל רגע של עברית עגנונית מפולפלת. מדובר בסיפור אהבה מנעורים. בערבי שישי הייתה משפחתה המורחבת של מיכאלי מתכנסת ודודתה, אשת הספרות והתיאטרון יהודית דור הייתה קוראת לה ולבני הדוד - המוזיקאים גיל ויובל דור, מספריו של המחבר המהולל.

צו הלב מול צו החברה

את המספר, עגנון בכבודו ובעצמו, אם תרצו תת-המודע הקולקטיבי של הדמויות, מגלם יונתן צ'רצ'י, שמחליק מדמות זו גם לדמותם של יונה טויבר השדכן ושל ד"ר לנגזם, הגואל /מאלף את הגיבור הצעיר שנטרפה עליו דעתו, הירשל הורביץ הצעיר. "שניהם, המספר והשכן תופרים יחד את הזוגות בסיפור", אומר צרצ'י. "בשבילי, זה מהווה מעין תרפיה. אני עומד שם כמו מרצה לפסיכולוגיה ואומר - 'בואו תראו דוקטורט על מרד, על מעמד, על שיגעון כבריחה'. אבל הסיפור, למרות שחשבתי שאני יודע אותו, ממציא את עצמו כל פעם מחדש".

אסתי זקהיים, המגלמת את אמו הדורסנית של הירשל - צירל, מתקשה להתחבר לדמותה של האם היהודייה מהגיהינום.

"כששומעים שאני עושה את צירל אז אומרים לי: 'וואו, ר-ע-ה! איזה אישה מגעילה'. ואני לא רוצה לראות אותה ככה. כי אחרת אני איאלץ לעשות אותה בתור מכשפה בהצגת ילדים".

כדי להתחבר לדמות השנואה כל-כך, האם הביולוגית האובססיבית שנכנסת לנעליה המחודדות של האם החורגת הרשעה, ולהפכה לדמות אנושית, נדרשה גם זקהיים לתורת הפסיכולוגיה. "אכפת לה מהירשל", היא טוענת, "אבל יש לה את הדרך שלה. החיים הם ככה וככה, יש דברים שצריך לעשות ודברים שלא. דברים שאני מזלזלת בהם או לא יכולה להבין. אבל מה שכן מפעיל אותה זה הדאגה להירשל, הדאגה היא כנה ואמיתית. היא דואגת לו, היא מפחדת עליו, היא רוצה שהוא יישאר נורמלי ולא ייטרף כמו אחיה. אבל אין לה כלים פסיכולוגיים לעשות או להבין את זה. מבחינתה מה שיגן עליו זה עבודה ונישואים. כל הדברים שלא היו לאחיה ולכן נטרפה דעתו. ברגע שהוא התחיל לקרוא בספרים וללמוד, שזה קצת דומה לכניסה לפרדס הקבלי, הוא השתגע".

צירל, אמו של הירשל ואשתו של ברוך מאיר, שנישאת לאישה תחת אמה של בלומה בשל עושרה של משפחתה, מסמלת את המכבש של הסדר החברתי. נחישותה להשיג לבנה שידוך הולם, תחת בלומה חסרת הכל שאהבה ליבו, מוליכה את בנה היקר בדיוק אל המקום שביקשה להצילו ממנו - אל הטירוף שאחז באחיה.

את הירשל מגלם יואב דונט, שכמו צמד אהובותיו - הנחשקת והדחויה, מוכר בעיקר מהמסך הקטן והגדול. במקרה שלו, סדרת הטלוויזיה "לאהוב את אנה". דונט מוצא את אחד הנושאים המהותיים של המחזה והספר - צו הלב מול צו החברה - אגוז קשה לפיצוח. בהפסקת צהרים על ספסל בשדרות יהודית, הוא מתחבט תדיר בקווי הדמיון והשוני בינו לבין הירשל, בין הזמן הזה לימים ההם. "הירשל מאוד רגיש ולוקח דברים קשה ובצורה דרמטית שזה משהו שמאפיין אותי. אני חושב שיש לשנינו רצון מאוד גדול להיות בסדר. והרבה מהמקומות שאליהם הירשל הולך, והסיבה שהוא כל כך נגרר, זה חוסר הנכונות להתעמת ולעמוד על שלך וללכת על מה שאתה רוצה בלי לראות אף אחד ממטר. וזה דבר שאני חוטא בו, בקושי הזה. אני חושב שאצלו זה יותר קיצוני, ובגלל שהוא כל-כך לא הולך עם ליבו הוא לגמרי חונק את עצמו".

*אתה היית מתחתן עם בלומה, תחת לציית ולשאת לאישה את מינה?

"לא יודע. אני חושב שבלומה זו אהבה ראשונה, שלרוב האנשים זו לא האהבה שאיתה הם מתחתנים ומממשים את הזוגיות שלהם בסופו של דבר. לא הייתי מתחתן עם אישה שאני לא אוהב, אבל היום הדברים מאוד אחרים בתחום הנישואים והאהבה".

תודעה עטופה בטלית

את בלומה, יוליה המובסת בסיפור האהבה היהודי-טרגי הזה, מגלמת דניאלה וירצר ("הבועה") בעוד לנעליה הלוחצות של מינה, כלתו הכפויה-דחויה של הירשל, נכנסת צעירה שמעולם לא שיחקה בהצגת תיאטרון למבוגרים - גאיה טראוב, רוח'לה מדרמת הטלוויזיה "במרחק נגיעה". הנאהבים הצעירים, כפי שמכנים אותם הקולגות, הולכים לאכול סושי ביחד, בעוד מיכאלי, המושכת בחוטי הרומן, מגלה כי הבחירה בשתי הנערות בחייו של הירשל לא הייתה חפה מתכסיסים, להטלת ספקות בליבו של הקהל כמו בליבו השותת של המאהב". "לכאורה, גאיה גם יכלה להיות בלומה. היא ילדה יפה. היא יכולה להיות צעירה בלתי מושגת. אבל זו הייתה בחירה מודעת כי ניתן לומר שמינה ובלומה דומות. זה יכול להוסיף לאירוניה, כי לא אומרים שהייתה לו אחת יפהפייה ובסוף הוא בחר בעקרת הבית. שתיהן יכלו לגלם את אותו התפקיד. וירצר, שמיכאלי מתמוגגת מיכולתה לגלם בתנועה עולם שלם של רגש, מגלמת גם את דמותו של האח המשוגע המנוח, המחוללת בקצה הבמה והתודעה עטופה בטלית.

האם את המחיר ששילם אותו אח שנטרפה עליו דעתו, זה שמאס בכללי החברה המהוגנת עד ש"נטרד ומת", נאלצים לשלם גם צעירים בני דורנו? האם עגל הזהב - הממון, עדיין מעביר על דעתם דורות של הורים המייסרים את צאצאיהם בעקרבים ובשוטים כדי שיעבדוהו, בניגוד לנהיית ליבם או צו מצפונם?

זקהיים מספרת כי מחברים דתיים למדה שגם היום, הלחצים חזקים מאוד. מחלה במשפחה, כמו סוכרת, למשל, מורידה את ערכו של החולה בשידוך, ולכן מוצנעת ככל האפשר מפני הציבור. לכן, היא טוענת, חשיבותו של הכסף אצל צירל מגיע מעבר לחומרנות גרידא. "מבחינתי, כסף הוא דבר מלוכלך כזה שאסור לדבר עליו. ככה חונכתי. מבחינתה של ציריל, כסף זה דבר טוב. בזכות זה שהיה לה כסף, היא הצליחה לעקוף את הטירוף של אחיה, את הכתם של קללה במשפחה, ולמצוא חתן. מבחינתה הטקס הזה, שמוצאים את הכסף כל לילה וסופרים אותו, זה גם טקס שמאשר מחדש את אהבתו של בעלה אליה. האמת היא שאני ללא חושבת שאנחנו מאוד שונים. החברה שלנו מאוד מטריאליסטית, מאוד קפיטליסטית, מאוד מודדת כסף".

סוף טוב עם שריטה

הירשל נושא את מינה לאישה. במהרה נטרפת עליו דעתו, והוא יוצא ליער, מתעטף בטלית ומגעגע כברווז. לאחר שהרופא הטוב ד"ר לנגזם מטפל בו, מקשיב לאשר על ליבו, שפיותו שבה אליו, והוא מוליד בן נוסף עם מינה, לאחר הבן הבכור החולני ששלחו לחיות עם הוריה. נדמה שהירשל ומינה מוצאים אושר ואהבה אמיתית.

דיו רב נשפך כבר בשאלה האם מדובר בסוף טוב באמת. שהרי "התבגרותו" והתמסדותו של הירשל עלו לו ולמינה במחיר כבד מאוד. בנוסף, עגנון גם מבטיח להמשיך ולספר בקורותיה של בלומה, שלא נעלמה מן התמונה - סיפור שמעולם לא פורסם".

דונט: "למרות שההליכה עם המוסכמות גרמה להירשל נזק גדול מאוד, בסוף הוא מוצא איזה סוג של שקט ושמחה עם מינה".

*שקט במחיר של מימוש?

"כן. זה מחיר של ויתור, ושל לא ללכת על מה שבהתחלה הוא תפס כנכון. אבל אני חושב שבסוף הוא כבר לא סבור שמה שרצה בהתחלה הוא באמת הדבר הנכון". למרות תשוקתו להבין לליבו של הירשל המתמסד, דונט מודה כי הסצנה המהנה ביותר עבורו ב"סיפור פשוט", היא זו שבה הירשל מתחיל להשתגע.

ובכל זאת, נראה כי על הבמה, סופו של הסיפור עודו עולה בקנה אחד עם ערכים שרבים היו רוצים לקוות כי פסו מן העולם - האמונה כי המשפחה היא מוסד כלכלי-דתי-פוליטי מקודש וכי עצם שימורו של המוסד העתיק יבטיח, בסופו של דבר, את אושרם של הדבקים בו.

זקהיים סבורה שאין מדובר בתסריט בלתי ריאליסטי. היא טוענת שאפשר לראות זאת גם במשל המתייחס לחייו של עגנון עצמו, ששבר מוסכמות במסורת, מתח עליה ביקורת, אך בסופו של דבר, לא התפקר. *