המחוזי: ההסכם בין מייסדי אורביט לרוה"ח המבקר אליהו רג'ואן אינו חוקי ולכן אין לאוכפו

בית המשפט המחוזי בתל-אביב קבע כי התחייבות שהעניקו מייסדי חברת אורביט לרואה החשבון שביקר את דו"חותיה לפני הנפקה, ולפיה שכרו ייקבע לפי שווי המניות לאחר ההנפקה, אינה חוקית. זאת, משום שגם אם רואה החשבון לא ידע על ההתחייבות בזמן אמת, היא הפרה את עיקרון אי-התלות שלו.

השופטת ענת ברון דחתה את תביעת רו"ח אליהו רג'ואן לאכוף את ההתחייבות שקיבל מיפתח שטיין וקרול קירשנר, שניים ממייסדי אורביט.

ערב הנפקת אורביט למסחר בבורסה, בשנת 1991, חתמו בעלי מניות הרוב שטיין וקירשנר על כתבי התחייבות כלפי רג'ואן, והפקידו אותם למשמרת בכספת של עורך דינם. במקביל הורו לו שלא לחשוף את המסמכים בפני צד ג', לרבות רג'ואן עצמו.

רג'ואן לא ראה את המסמכים אך ידע על תוכנם (שסוכם בעל-פה מראש) ועל הפקדתם.

בכתבי ההתחייבות נאמר כי שטיין וקירשנר ישלמו לרג'ואן תמורה בשיעור שוויין של 5% מתוך מניות החברה ומניות אורביט טכנולוגיות שייוותרו בידי כל אחד מהם לאחר ההנפקה, וזאת בתנאי שההנפקה תושלם עד למועד מסוים.

ב-1992 החליטה הנהלת החברה לפטר את רג'ואן מתפקיד רואה החשבון המבקר. רג'ואן דרש לאכוף את כתבי ההתחייבות, וכך גילה למנהלי החברה ולדירקטוריון על עצם קיומם. המנהלים חששו כי עריכת כתבי ההתחייבות היוותה עבירה אתית, משום שרואה החשבון המבקר של החברה היה במועד ההנפקה בעל עניין בערכן של מניותיה. הם דיווחו על חששם לרשות ניירות ערך, והפרסום הביא אז לנפילה בשער המניה.

באמצעות עו"ד גד טיכו תבע רגו'אן את האכיפה רק בשנת 2002, כ-10 שנים אחר האירוע, לדבריו משום שבשנים אלה היה בדיכאון ועסק בעיקר בשיקומו האישי מהפרשה. שטיין וקירשנר טענו, באמצעות עוה"ד פיני יניב ועמית שניצר מקנטור-אלחנני-טל ועו"ד אייל רוזן ממשרד רסלר, כי הם אולצו לחתום על ההתחייבויות הבלתי חוקיות בשל סחיטה ואיומים מצד רג'ואן, שאיים להכשיל את ההנפקה.

השופטת ברון לא נדרשה להכריע בסוגיית ההתיישנות, ואף קבעה כי שטיין וקירשנר לא הוכיחו כל אילוץ או כפייה שהביאו אותם לחתום על המסמכים, וזאת לאור קביעתה כי ההתחייבות אינה חוקית ומשכך לא ניתן לאוכפה.

היא קבעה כי ההתחייבות מהווה פגיעה של ממש בחובת אי-התלות החלה על רואה החשבון המבקר של החברה, וזאת בשני מובנים. "בראש ובראשונה, הגם שכתבי ההתחייבות אינם מבטיחים לתובע בעלות במניות החברה, כדוגמה המובהקת להפרת חובת אי-התלות המוזכרת בסעיף 6 בהנחיות לשכת רואי החשבון, מסמכים אלה יוצרים אינטרס מצידו בערכן של מניות אלה - שכן הם מורים כי גובה התמורה שתשולם לתובע על-ידי יפתח וקרול תיגזר משוויין של מניות החברה לאחר ההנפקה".

שנית, הוסיפה, עצם חתימת כתבי ההתחייבות יצרה מצב שבו קיים חשש לניגוד עניינים מצידו של התובע, ולהעדפת טובתם של חלק מבעלי המניות בחברה (יפתח וקרול) על פני אחרים (בעל מניות המיעוט, שהתנגד להנפקה ולכן סירב ששכרו של רג'ואן ישולם מקופת החברה).

היא קבעה כי גם אם תקבל את טענתו של רג'ואן, לפיה הוא לא הושפע מההתחייבויות בעת עריכת הביקורת ולפיכך לא היה נתון בפועל במצב שבו הופר עיקרון אי-התלות - "הרי שהדין אוסר כאמור גם על קיומו של מצב הנחזה בעיני האדם הסביר כמפר עיקרון זה, ועל פניו, כפי שכבר הוברר, כתבי ההתחייבות אמנם יצרו מצב כזה".

כן נימקה כי "ברור כי בית משפט אינו יכול ליתן יד להתחייבות שיוצרת אינטרס מצידו של רואה החשבון האמון על ביקורתם של הדו"חות הכספיים של החברה, בשוויין של מניותיה. הקביעה כי כתבי ההתחייבות בטלים לא רק שהיא מתחייבת בנסיבות המקרה דנן, אלא גם משרתת אינטרס ציבורי של הגנה על התנהלותו התקינה של שוק ההון". (ת.א. 2222/01).