גבירתי הנאוה

נאוה סמל נולדה ב-1954 ביפו. סופרת, מחזאית ומתרגמת ישראלית. בעלת תואר שני בתולדות האמנות מאוניברסיטת תל-אביב. פרסמה 16 ספרים וארבעה מחזות. במרכז יצירתה עומדים גיבורים ילידי הארץ המתמודדים עם הזהות הישראלית ועם צלקות העבר. אחיה הגדול הוא שלמה ארצי ובעלה הוא מנכ"ל התיאטרון הקאמרי, נועם סמל.

החלה לכתוב בשנות ה-80, ופרסמה כמה ספרים בנושא הדור השני לשואה. תרגמה לעברית מחזות רבים. ב-1996 זכתה בפרס ראש הממשלה. בשנת 2004 עובד ספרה "צחוק של עכברוש" לאופרה שהלחינה אלה מילך-שריף. ספרה החדש, "חתונה אוסטרלית", ראה אור לאחרונה בהוצאת עם עובד, והוא יומן מסע אישי ואינטימי המגולל סיפור אהבה בין צעיר ישראלי לצעירה מתרבות שונה.

*איזה בית קפה אהוב עלייך במיוחד, ומדוע?

"כל שורת בתי הקפה ברחוב יהודה המכבי בתל-אביב הסמוך לביתי. אני משוטטת ביניהם ובכל פעם מרגישה איזה בית קפה נכון לי לאותו יום ולאותה פגישה".

*מי היית רוצה שיישב בשולחן הסמוך?

"דארסי מ'גאווה ודעה קדומה' של ג'יין אוסטן - הגבר הרומנטי האולטימטיבי. אלא שהגאוותן בטח ישפוך עלי את הקפה הרותח שלו".

*מיהם הסופרים העבריים האהובים עלייך ביותר?

"לאה גולדברג, משוררת נערצת שאת כל כתביה קיבלתי מהורי ליום הולדת 20, עם הקדשה: 'שיהיה לך הכישרון של המחברת, ללא עצבותה וללא מר גורלה'. אוהבת מאוד גם את המשורר וכותב הבלדות ביידיש איציק מאנגר, את יורם קניוק פורץ הדרך, את חנוך לוין שהופך לי תמיד את הקרביים, ואת אהרן אפלפלד שממנו למדתי איך לצעוק בלחישה".

*והזרים?

"ראשון ואין בלתו - פרנץ קפקא. מסופרי העבר: ג'יין אוסטן וד.ה לורנס. מבני זמננו: מרגרט אטווד הקנדית, איאן מקיואן הבריטי, איטלו קאלווינו האיטלקי, קורמק מקארתי האמריקני, חורחה סמפרון הספרדי, וגם ריימונד קארבר וליאונרד כהן".

*איזה ספר ילדים אהוב עלייך במיוחד?

"'אי הילדים' של מירה לובה. על קבוצת ילדים מאנגליה שבתקופת מלחמת העולם השנייה מפונים לארצות-הברית. ספינתם טובעת, והם נסחפים לאי שומם, שם הם נאלצים לגבש לעצמם חברה כדי לשרוד. יש באי כאלה ששואפים ליצור חברה מוסרית, ולעומתם, מי שהחיים על האי הבודד מוציאים ממנו רוע ושפלות. אף שהספר יצא שוב בשנת 2002 תחת השם 'אי-בוד', אני שומרת כאוצר את העותק הישן שלי - ההוצאה המקורית משנת תש"ז. משפט מהספר מלווה אותי תמיד: 'עלינו להיות ראויים להינצל, כי יש עכשיו ילדים רבים בעולם שרוצים להינצל'".

*מהו הספר האחרון שקראת, והותיר עלייך את רישומו?

"'הדרך' של קורמק מקארתי. הוא מתאר באופן אכזרי ומצמרר את סוף העולם המוכר בעקבות אסון אקולוגי. אב ובנו חסרי-שם מבוססים באפר שמכסה את אמריקה, מנסים לשרוד בחברה שהתפרקה כליל מערכיה הבסיסיים וחזרה לקניבליזם. יצירת ספרות מזהירה ומעוררת אי-נחת כמו שספרות עמוקה צריכה להיות".

*לאיזה ספר את חוזרת שוב ושוב?

"תהילים. בכל רגע של צער, מצוקה, חרדה, הוא בשבילי מקור של עידוד וכוח".

*בהמתנה לטיסה, איזה ספר היית לוקחת איתך?

"רומן מארץ רחוקה, עב כרס - אבל כזה שנכנס לתוך תרמיל גב. כמו 'והיום איננו כלה' של צ'ינגיס אייטמטוב - ספר שלא רציתי שייגמר".

*מה דעתך על מוספי ספרות ועל כתבי-עת ספרותיים?

"לצערי, הם איבדו מיקוד, פוזרו בתוך מדורים אחרים וקולם דהה. חסר לי לפעמים, עולם קודם של היררכיה, שהייתה בו הבחנה בין עיקר לטפל, ובין מעשה אמנות חתרני ונועז מול פעולה אופנתית ופופוליסטית".

*מה היית משנה או מוסיפה בלימודי הספרות בבתי הספר?

"קסם! הייתי פותחת כל יום לימודים בקריאה בקול, כדי שהמנגינה המכשפת של הסיפור תחזור לחיים, כמו איזה מספר קדמון מסביב למדורה. ספרות צריכה להיות חיה ורוטטת, כאילו נכתבה ברגע זה ממש, ולא מטלה יובשנית משמימה".

*איזה ציטוט מספר זכור לך במיוחד, ריגש אותך או גרם לך לפעול בדרך מסוימת?

"יש מוטו שתלוי זה שנים מעל המחשב שלי - של המחזאי סמואל בקט. הטקסט הקצרצר הזה הוא בשבילי מצפן. קשה לתרגם את שש המילים האלה לעברית חדה וצולפת כבמקור: 'Try again! Fail Again! Fail Better!'"

*למי או למה את מתגעגעת?

"לאבא שלי, יצחק ארצי, שהלך לעולמו לפני חמש שנים. לחוכמתו, לרוחב ידיעותיו, ללבו החם, לליטוף המהיר והביישני שלו על ראשי. יש ימים שאני שומעת אותו מדבר אלי מתוכי".