עונת העטלפים

עונה עם מאזן 2-37? אין דברים כאלה. כלומר יש דברים כאלה, כי הנה זה קרה לנו ממש עכשיו ■ דורון קרמר חוגג את העלייה של אליצור נתניה לליגת העל - ועל הדרך פורש את משנתו על יצורי הלילה המעופפים

1. האפיפיור ב"אולם ישורון". ספרו לבנדיקטוס ה-16. אולי גם הוא יקפוץ לבקר. תגידו לו שגם אם "אולם ישורון" זקן ומוזנח, הוא עדיין בועט, ואתמול שררה בסביבותיו סוג של קדושה. תשאירו הודעה לדפש מוד, תגידו להם שממש כמוהם, גם נתניה תמיד היתה עיר של אייטיז, אפילו בשנות השבעים. תסמסו בתפוצת נאט"ו. תעדכנו את הסטטוס בפייסבוק. הכדורסל בנתניה חזר לליגת העל. זה ההווה של הקבוצה ואני לא ממש יודע או אכפת לי, מה זה אומר מבחינת העתיד. אני רק יודע שהגיע הזמן לדבר על שמחה. שמחה של שמפניות, של השתוללות על הפרקט, של גזירת רשתות, של נשיאה על כפיים, חיבוקים רטובים וצרחות אינדיאניות. השמחה הרגעית הזו, של משימה שהושלמה, של עליית ליגה, היא אין סופית לאותו רגע. גם אם היא תתפייד לתוך הפגרה ואז תגווע לחלוטין עם בניית הסגל החדש לקראת העונה הבאה. כל מה שאנחנו רוצים עכשיו זה להנות מהרגע, ולשיר, בקול אחד, את המילים שאף משורר לא יכול היה לנסח בשלמות גדולה יותר, ואתם מוזמנים להצטרף: "יאללה - נתניה: יאללה - נתניה".

בואו נדבר רגע על מספרים. האימון הראשון נערך ב-22 באוגוסט 2008. מאז ועד אתמול נפגשנו שש פעמים בשבוע. היו לנו שני מחנות אימון. מאזן משחקי האימון לפני העונה עמד על 0-7. מאזן הליגה הרגילה הוא 1-25. מאזן גביע המדינה 1-0. מאזן פלייאוף, לפני סדרת הגמר, 0-5. סך הכל 2-37. אני לא יודע אם זו הקבוצה הטובה ביותר בתולדות הליגה השנייה, יכול מאוד להיות שכן, ולא נכנס להשוואות כרגע. אני רק יודע שהמאזן הזה הוא חסר תקדים.

אני מקווה שלמועדון הזה צפויים רגעים יפים בליגת העל. אבל כזו דומיננטיות מוחלטת וברורה בעונה היא לעיתים שיא מקצועי של מועדון. לכן אין לזלזל בשמחה שבאה אחריה. היא רגעית ועוצמתית, לא נותנת לדאגות העתיד להטריד אותה. היא פרס ראוי לעבודה קשה ולרצינות בה המשימה נלקחה. הדומיננטיות הזו, שכל כך קל להתרגל אליה, וכל כך קשה להיפרד ממנה. פול תומפסון ומרק בריסקר העלו את רעננה של אריק שיבק עם 8 הפסדים. חולון של מיקי דורסמן עלתה עם 2 הפסדי ליגה וכמה הפסדי פלייאוף. זה לא שאין דברים כאלה. יש דברים כאלה. עכשיו. פשוט לא היו דברים כאלה. וניצחונות, ממש כמו החגיגות אחריהן, הן דבר ממכר. ומזה, כמו שלא אמרו אתמול דפש מוד I just can't get enough.

2. לאן הולכים עכשיו. העתיד של נתניה מונח בידי כמה גורמים. הבעלים האמריקאי והישראלי דייויד קולברן וצביקה בלנקיטני, ראש העיר מרים פיירברג והקהילה העסקית בעיר. אם שלושת הגורמים הללו יחברו יחד וישלחו יד לכיס, יש סיכוי שנתניה תוזכר עם חולון וחיפה באותה נשימה. אם זה לא יקרה, ובנתניה הדברים האלה יכולים תמיד לא לקרות, קרית אתא וגבעת שמואל יהיו הקצה השני של הסקאלה.

קולברן הוא המפתח. מדובר ביהודי חם, שתורם לקהילה בעיר, אך בעיקר פנאט של כדורסל. כשהוא מבקר בארץ הוא מקפיד להגיע לכל אימון לבוש בתלבושת כדורסל ונעול בנייקי החדישות ביותר, מקווה בסתר ליבו שצוות המאמנים ייתן לו להשתתף. בהפסקות השתייה הוא עולה לזרוק לסל. אחרי האימון הוא נשאר לתחרויות קליעה עם המאמנים והשחקנים. לפני המשחק אתמול הוא נכנס לחדר ההלבשה לבוש בחולצה של חיפה היט. בלי הסברים. לא הבנו אם זו הדוגמה שצריכה לשמש אותנו, או שהוא מאיים בעזיבה לשם אם נפסיד. התשוקה שלו למשחק מדבקת. וכשזה מדבק, זה בדרך כלל גם נדבק. אולי אם יובטח לו שיירשם בטופס המשחק בתור השחקן ה-12 תהיה לו סיבה מספיק טובה לעשות את מה שדרוש.

3. סינדרום העטלף. כשעליתי לקבוצת הבוגרים של נתניה, לפני 19 שנה, השחקן המבוגר ביותר היה בחור בשם חנן דובריש, רכז שהיה חלק מהקבוצה המיתולוגית של מכבי ת"א עם מיקי מוטי, וחזר לקראת פרישה לנתניה. דובריש היה רכז נהדר, מהסוג הישן והטוב, והיתה לו מנטרה קבועה, שהשתמש בה בכל הזדמנות. כולם היו בעיניו עטלפים.

אם ניצחנו קבוצה בעשרים הפרש הוא היה אומר: "טוב נו, אלה עטלפים אלה". לא הבנת אם זה טוב או רע אבל הנהנת בהסכמה. אם הפסדנו בעשרים הפרש הוא היה אומר: "אין מה לעשות, הם קבוצה של עטלפים". ושוב, הנהנת בשקט, מדמיין איך באטמן דופק לך דאנק על הראש. אם שחקן לא מסר לו, הוא היה מעיר לו: "תמסור, יא עטלף". אם שחקן עשה פעולה חיובית, דובריש מייד היה צועק: "אתה חתיכת עטלף". עטלף היתה מבחינתו התשובה לכל סיטואציה. ומסתבר שזה נכון. כולם עטלפים.

העונה אני השחקן המבוגר ביותר בקבוצה. לא יודע איך זה קרה, אבל סינדרום העטלף דבק גם בי. בלי שום ספק או תחרות, זו המילה שביטאתי הכי הרבה פעמים העונה. כולם אצלי הפכו לעטלפים. האפסנאי, המאמנים, השחקנים, חי, צומח, דומם, אפילו אשתי והילדים. בכל מקום עטלף זה ועטלף זה. ונתניה של השנה היתה להקה של עטלפים. העטלפים כידוע, חיים בטבע בלהקות, מתחמקים ממכשולים במסלול מעופם ומתבייתים על הטרף שלהם. עכשיו אנחנו יכולים להיכנס בשקט למערה, להתהפך, וללכת לישון. עונת העטלפים הסתיימה.

רוצה לקבל ישירות לתיבת המייל שלך את כל טוריו של דורון קרמר? הירשם עכשיו לניוזלטר והתראות ספורט