פרשנות בימתית בעייתית

במסווה של טקס חתונה עם אכילס, בן האלים, קורא אגממנון לאשתו ולבתו לבוא לאוליס, שם ממתין צי המלחמה לרוח הקרב האלוהית, על מנת להקריבה לאלים ולצאת למלחמה. אלא שתוכנית המרמה משתבשת ומתגלה, והמחזה בעצם עוסק בייסורי וחיבוטי נפשו של אגממנון, בין צו האלים והמלחמה וסיעת ששי הקרבות מן הצד האחד לבין תחינות וכעסי אשתו, בתו ו"חתנו" אכילס מן הצד השני.

סיפור דומה, של הקרבת הבת לאל, הפעם זה אל אחד ויחיד, יש גם בספר שופטים בתנ"ך שלנו, שבו מסופר על "שופט", קרי - מלך ומצביא, בשם יפתח, וזה דבר הסיפור: "ותהי על יפתח רוח ה', ויעבור את הגלעד ואת מנשה; ויעבור, את מצפה גלעד, וממצפה גלעד, עבר בני עמון. ויידר יפתח נדר לה', ויאמר: אם נתון תיתן את בני עמון בידי. והיה היוצא, אשר ייצא מדלתי ביתי לקראתי, בשובי בשלום מבני עמון - והיה לה' והעליתיהו עולה.

"ויעבור יפתח אל בני עמון, להילחם בם; ויתנם ה' בידו... וייכנעו בני עמון מפני בני ישראל. ויבוא יפתח המצפה, אל ביתו, והנה בתו יוצאת לקראתו, בתופים ובמחולות: ורק היא יחידה, אין לו ממנו בן או בת. ויהי כראותו אותה ויקרע את בגדיו, ויאמר אהה בתי הכרע הכרעתיני, ואת, היית בעוכריי; ואנוכי פציתי פי אל ה', ולא אוכל לשוב. ותאמר אליו, אבי פצית את פיך אל ה', עשה לי כאשר יצא מפיך: אחרי אשר עשה לך ה' נקמות מאויביך - מבני עמון.

"ותאמר, אל אביה, ייעשה לי, הדבר הזה: הרפה ממני שניים חודשים, ואלכה וירדתי על-ההרים, ואבכה על בתוליי, אנוכי ורעותיי. ויאמר לכי, וישלח אותה שני חודשים; ותלך היא ורעותיה, ותבך על בתוליה על ההרים. ויהי מקץ שניים חודשים, ותשב אל אביה, ויעש לה את נדרו אשר נדר; והיא לא ידעה איש".

וזה לא קורה אך ורק בימי קדם. אך לאחרונה, בתחילת המאה ה-21, הגיע אב, בן לעדה הדרוזית, לתחנת משטרה, והודיע כי רצח במו ידיו באקדח השירות שנתנה בידו מדינת ישראל, את בתו, כדי להציל את "כבוד משפחתו שחולל", או דבר הבל מעין זה, והכל בצו הדת, האלים והכוהנים.

אז אפשר לפרש את "איפיגניה באוליס", כפי שעשה יזרעאלי בהרצליה, כמחזה אנטי-מלחמתי, ואת סיפור "בת יפתח" כקריאה נגד קנאות, ואת רצח הבחורה הדרוזית כמנהג עתיק של עדה נורמטיבית (כלומר, שמשתפת פעולה עם היאהוד). אבל בבסיס שני הסיפורים העתיקים והרצח הצעיר הללו עומד הצורך הנוראי של האלים הגברים, היוונים והיהודים והדרוזים, דווקא בקורבנות נשים צעירות ובתולות. משל היו האלים נואפים זקנים מרירים ומריירים שתש כוחם המיני, המפצים עצמם על אובדן אונם באכילת בשרן הטרי של בתולות צעירות, שפעם היו יכולים ללוכדן ברוב חיותם, ועכשיו יכולים להשיגן רק במותן.

אבל הבעיה העיקרית של ההצגה בהרצליה היא דווקא פרשנותה הבימתית, שנראית יותר כהקראת המחזה, עם תלבושות ותפאורה, מאשר הצגתו; וכל דבריו ודיבוריו של אוריפידס נותרים כאמירות והכרזות, על גבול הדקלום, וכאילו חומה שקופה עומדת בין הבמה לבין הקהל ומונעת מדבר המחזה, מעוצמתו ומרגשותיו, מלהגיע אל האולם ואל הצופים. *