זה כואב, פשוט כואב

הליהוק של עינב גלילי לתפקיד קריינית הרצף של "העולם הערב", אי שם עם פרוץ העשור הסוגר של המאה הקודמת, היה מבריק. אמנם היה מדובר בסוג של מקרה, מתובל בקשרים אישיים עם הבמאי ואחד המגישים, אבל הטוויסט היה גאוני. לגילום דמות הקלולסית, הסתומה ונטולת המודעות, נבחרה מי שהפכה להיות אחת הנשים היותר מתוחכמות, שנונות וחדות שהמדיה המשודרת הביאה אליכם הביתה ב-20 השנים שחלפו מאז. זו אולי לא הייתה פסגת הקריירה שלה, בראייה לאחור, אבל ודאי רגע מכונן.

דור שלם של נערי פריפריה שגדל על ימי גלי צה"ל המפוארים של האייטיז, קרא בשקיקה את מקומוני העיר הגדולה בשיא תפארתם וחלם להיות חלק מכל הסמטוכה הזו יום אחד, מצא את נערת הפוסטר האולטימטיבית שלו. במחי חולצה מנוקדת, סרט סבתא זפטה בשיער, עצמות לחיים גבוהות וכריזמה חורכת, לבם יצא אליה בצורת קראש ליודעי ח"ן. טוב נו, בואו לא נכחד, גם אני הייתי אחד מהם.

מאז היא הספיקה ללמוד משחק ולוותר, להופיע בלהקת חתונות, למלצר, להתחתן בגיל 24 עם איש הקולנוע ירון זילברמן, לחיות אתו בניו יורק ולהתגרש כעבור ארבע שנים, ולהגיש את "היפות והאמיצות" ברדיו תל אביב לצד חברתה הקרובה, מיכל ניב ז"ל.

כמה חודשים לאחר שהתאבדה הכוהנת הרדיופונית של האלטרנטיב המוזיקלי ונסיכת האופל של הסרקזם המבריק, נפגשנו לראשונה, עינב ואני, לראיון מר-מתוק, אחרי האסון. כמעט עשור מאוחר יותר, היא חוזרת לרדיו, שוב בזוג, הפעם לצד גורי אלפי, בתוכנית יומית בגלי צה"ל (מדי יום ב-14:00), "יחס חם". בת 40 טרייה, נשואה כבר חמש שנים לעו"ד עופר דורון, אם לאורי בן השנתיים, בחודש הרביעי להריון השני ופרסונה טלוויזיונית מבוקשת.

אבל למרות השינוי הדרמטי בעלילה והכר הבורגני שעליו שרועים חייה לכאורה, יש דברים שלא משתנים. שוב התפקיד המיושב והמתון הוא שלה, ומולה אלפי - פריקינג אאוט. כמו ב"משחק מכור", כמו בתוכנית הבוקר לצד אברי גלעד, כמו ב"יפות והאמיצות" עם מיכל ניב. "אני חושבת שהנוכחות שלי מאוד מאופקת ומלאת שליטה עצמית ועושה לי טוב כשמישהו מאבד את זה לידי", היא מפענחת, "זה מפרה אותי. בפסיכולוגיה אומרים שבני זוג מוציאים לפועל חלקים שלך. אז זה מאוד נחמד שמישהו עושה מעצמו אידיוט, ואני יכולה גם ליהנות מזה, אבל גם לשמור על הבעת ה'איך בחורה כמוני נקלעה לאירוע כל כך מביך?' זה בעצם מאוד ערמומי מצדי. אני זקוקה לזה. אני חושבת שיש בי משהו שהוא מאוד סאבטקסט, ולבד קשה להחזיק את זה. מעולה לי ככה".

את לא מביטה מהצד לפעמים וחושבת לעצמך "הו, הלוואי וגם אני הייתי יכולה להשתחרר ככה"?

"ניסיתי פעם להיות שחקנית והייתי איומה. קודם כל, המחשבה על חשיפה רגשית בפרהסיה בלתי מתקבלת על הדעת מבחינתי. בנוסף, הדבר הראשון ששחקן נדרש לוותר עליו הוא ביקורת עצמית. אתה חייב להיות מכוער, מטומטם, אידיוט, מביך. זה מה ששחקן עושה. בגלל זה טוב לי שיש מי שעושה את זה לידי. הרבה פעמים אני נתפסת כקרה או מרוחקת. אני לא חושבת שזה נכון, אבל יכולה להבין למה חושבים ככה".

אבל זה חייב להתפרק איפשהו. איך זה קורה?

"דווקא עכשיו ההריון יוצר לי מבוכות איומות בתחום הזה. אני הופכת סנטימנטלית באופן חסר שליטה. האישיות שלך קצת משתנה. מין הר געש הורמונלי. השליש הראשון של ההריון הוא לא זמן שבו כדאי לפנות אליי בענייני תרומה, צדקה ופעילות פילנתרופית. בחילות מהבוקר עד הלילה, דיכאון הורמונלי שצובע את חייך בשחור ובתהייה עמוקה. השלבים הראשונים של ההריון הם זוועה. אני בוכה באודישנים של 'כוכב נולד', רבאק.

"הייתי בחתונה של בת דודה של עופר, בחורה באמת מקסימה, אבל אתה יודע, לא מדובר באחות שהופרדה ממני במלחמת העולם השנייה. מתחילה החופה ואני מתחילה להתייפח. עכשיו, מדובר בי, כן? הפעם האחרונה שבכיתי הייתה בערך כשסאדאת נחת בירושלים. חופה, מלא אנשים מסביב, ואני מתייפחת כמו מטורפת. נשבעת לך, אני רואה את החתן והכלה במבט של 'טוב תרגיעי'. לא היה ממש ברור מי יותר נרגשת, אני או אימא של הכלה".

וואלה. אגב, עוד כמה חודשים את יולדת שוב, טפו, חמסה וכו'. איך הייתה לך הפעם הראשונה?

"אומר זאת כך, בדרך כלל נהוג לתאר את הסיטואציה ככזו שכוללת אישה פרועת שיער שפרושה על ארבע וצורחת לאלוהים שיבוא להציל אותה. אני ילדתי בניתוח קיסרי. הלכתי לשם עם פן. עשיתי מניקור פדיקור לפני. הייתי בת 38, שכבתי לילה קודם במיטה וחשבתי: 'מה כל כך בער לי? כל החיים לפניי, אני כל כך צעירה'. אתה יודע שאתה קם בבוקר, מצחצח שיניים, מסתרק ומחליף את חייך הקודמים במשהו שאין לך מושג איך הוא הולך להיראות".

אצל גברים כל העניין היה נעצר כנראה באותו רגע.

"הם פשוט לא היו הולכים. זה נכון. בוא נגיד שאם גברים היו צריכים לעבור את זה המין האנושי היה נכחד. תראה, אני שונאת הכללות של גברים הם ונשים הן, אבל האמת שבמקרה הרפואי זה פשוט מובהק לחלוטין. כל הגברים בחיי, המבריקים והרציונליים שבהם, הופכים לבנות יענה היסטריוניות כשזה מגיע לבדיקות רפואיות. זו הכחשה ברמה שיכולה להרוג אותך".

ללכת לרופא מבחירה נראה כמו צעד טיפשי ולא אחראי במיוחד.

"חשיבה מעניינת. לא שאני נהנית ללכת לבדיקת ממוגרפיה, למשל, באמת אחת הבדיקות המשפילות והלא סימפטיות בעולם. ניגשת אלייך טכנאית אדיבה אך זרה לגמרי, מציגה את עצמה ומיד מבצעת בזוג השדיים שלך מעשים שאין אדם שהיה יוצא מהם בשלום. בשיאה של הבדיקה הופכים את השד לדו ממדי, בין שני לוחות, ולוחצים. ואז, כשנראה לך שאין שום דרך ללחוץ אותם עוד, לוחצים עוד קצת. את מסתכלת למטה על השד שלך והוא לא אמור להיראות ככה. זה מחזה עגום מאוד. אבל ברור לי שזו בדיקה מצילת חיים.

"רוב הגברים באמת מאמינים שעצם זה שהם ילכו לרופא יביא עליהם את המחלה האיומה. אצל עופר זה עוד יותר חמור, כי הוא עורך דין שבין השאר מייצג רופאים. מדובר באספקת דלק בלתי נגמרת לכל חרדה שאתה יכול להעלות על דעתך. הוא מבועת מרופאים. הוא מכיר מקרים של אנשים שמתו מחוקן. מוות מאוד לא הרואי, גם די חסר זוהר. מה היו מילותיו האחרונות וככה".

לא בא בטוב

הפעם השנייה שבה נפגשנו בנסיבות מקצועיות הייתה לפני קצת יותר משלוש שנים לראיון משותף עם אברי גלעד, לרגל האירוע המסקרן ביותר שעולם תוכניות הבוקר ידע מימיו. עינב כבר הגישה אז כמה שנים את תוכנית הבוקר של "רשת", לצד בן כספית ואחר כך אלי גולדשמידט. רגע לפני שהטביעה את ראשה מייאוש בתוך עוד סיר חריימה מזדמן בפינת הבישול וכבר הגיעה לכדי החלטה ברורה ומנומקת שהיא ככה לא יכולה להמשיך, הגיע אברי. לשידוך המחודש הזה היא לא הייתה יכולה להגיד לא. האקסים המיתולוגיים, לפחות תקשורתית, חזרו לשתף פעולה בסגירת מעגל קסומה, מימי "העולם הערב" ל"העולם הבוקר". במקביל, היא הובילה את "משחק מכור", אחת ההצלחות הגדולות של "רשת" בעשור האחרון, שרצה ארבע עונות והיוותה מקור השראה ללא מעט מתוכניות הבידור והסאטירה שראיתם מאז. המניה שלה הייתה בשיאה. אברי, לעומת זאת, הגיע מתוכנית הבוקר של ערוץ 10 שהיוותה עבורו קרש הצלה לא מבוטל לאחר שנתיים שבהן נעלם מהמסך בעקבות כמה פרויקטים כושלים בפריים טיים של ערוץ 2.

והנה, הגלגל שוב התהפך לו. אברי חזר לפריים טיים, בחליפה התפורה למידותיו, עם "1 נגד 100", קמפיין פרסומי מאז'ורי לרשת מזון גדולה ומקום של כבוד ברשימת החיסול של דודו טופז כאחד ממושאי הקנאה המצליחים מדי לטעמו. עינב, לעומת זאת, חוותה בשנה האחרונה את הכישלון הגדול הראשון שלה בטלוויזיה עם "באה בטוב", תוכנית האירוח הגרנדיוזית שלוותה במטען ציפיות מטורף ודחיפה מסיבית מצד "רשת", ששיוועה ללהיט חדש. "גם אז לא התייחסתי להצלחה יותר מדי ברצינות", היא מזכירה, "מכיוון שאני אף פעם לא מתמוגגת מאיזו אשליה, כריזמה או סטאר קווליטי מטורף שיש לי שעלול לפוג, אז אני לא נורא מתייחסת לזה עכשיו. זה נורא קשור למפגש עם פורמט. מה שקרה לאברי ב'1 נגד 100' מצוין עבורו, זה תפור עליו. הוא נפלא שם".

הפורמט בתוכנית שלך, שימי לב למשחק המילים המשעשע כל כך, לא בא לך בטוב?

"זה לא שהיה פורמט לא טוב, לא היה פורמט. משכנו לשני כיוונים. רשת רצו תוכנית אירוח. יאיר לפיד עזב את התוכנית המצליחה שלו ולא היה שום טוק שואו על המסך, ובנדיבותם הרבה הם חשבו שאני יכולה לעשות את זה. הבעיה היא שאותי תוכניות אירוח פריים טיים ערוץ 2 כאלה משעממות עד מוות. אני לא יכולה לעשות את זה. התדר חייב להיות נורא מיינסטרים, פונה לכולם ואני לא יכולה להיות שם גם אם אני רוצה. לא צריך אותי כדי לשעתק את סדר היום הציבורי, לגבש אותו לשעה טלוויזיונית ולמסור אותו לציבור. בתחושה שלי אני יכולה לעשות בדיוק ההפך, קצת לחייך על זה ולעקוץ. רציתי ללכת על משהו הרבה יותר קומי, קצת סאטירי, הרבה יותר אקספרימנטלי. ניסינו להגיע לעמק השווה ויצא לנו בליל שאי אפשר היה לצלוח אותו. זה היה כמו מכונית שכל החלקים שלה לא מחוברים, וברגע שעלינו על הכביש זה פשוט קרס".

כל הסנסורים שלך לא צעקו "זה לא טוב, זה לא יכול לעבוד"?

"עד עכשיו מדהים אותי עד כמה זה קשה כשאתה בפנים. כמה זה אינטנסיבי, אין לך אוויר לנשום, אתה עסוק רק בהישרדות של הדבר הזה, ולא יכול לקחת רגע צעד אחורה ולהגיד 'שנייה, מה יש לנו פה'. נשאבתי לתוך זה באופן טוטאלי. חשבתי על זה שכשהכול ייגמר אני אצטרך שיקום של שלושה חודשים בסנטוריום רוגע, שם יטפלו בי אנשים טובים בחלוקים לבנים, והאמת היא שזה לא קרה. אני זוכרת שעופר אמר לי בואי ניסע לאיזה יומיים בצפון, כי כבר הייתי באמת סחבה. נסענו לצימר נאה בצפון, נשמתי אוויר צלול, נזכרתי שיש לי חיים, אהבה, משפחה והכול בסדר ואז נכנסנו לישון צהריים. פתחתי עיתון, קראתי ביקורת מזעזעת עליי, סגרתי את העיתון והלך הוויקאנד. עופר נרדם לשעה, וכשהוא הקיץ הוא פחות או יותר מצא אותי על אדן חלון הצימר, ממלמל לעברי שזו קומה אחת וזה במילא לא יעזור. קמתי למחרת התוכנית האחרונה, הייתה לי הקלה עצומה שזה נגמר, חלפו עוד שבועיים והייתה לי הקלה עוד יותר גדולה שזה נגמר".

מה זה עושה לאגו?

"אני לא אדם שמונע על ידי אגו, אבל זה כואב, פשוט כואב. בעיקר הידיעה שאתה עושה משהו לא מספיק טוב. כמו החלום שכל אחד מכיר שבו אתה מגיע ערום לעבודה. אתה כל כך חשוף בערוץ 2, גם כשאתה עושה משהו טוב. כשאתה עושה משהו לא טוב זה כמו להופיע בלי בגדים. תחושה נורא קשה".

אמרת לעצמך "זה לא באשמתי, אני הבנתי שזה לא יכול לעבוד כמו שצריך"?

"זו הייתה אשמתי, אני לגמרי לוקחת אחריות על זה. גם החלקים הקומיים לא בדיוק עבדו שם מדהים. הייתה שם בעיה באמת. אני זוכרת שניסיתי לתאר לעופר את הקושי והעוצמה של התחושה, זה כמו לעשות תאונה עם F16 כשאתה הטייס. זה כל כך יקר! אני זוכרת שהגעתי לתוכנית הראשונה ועמדה ניידת עצומה מחוץ לאולפן, קהל מגיע, מנהל אולפן, אנשים רצים. אלוהים אדירים, זה נראה כמו איחוד של 'כוורת', מה נהיה? כשאתה מכניס את כל זה לתוך קיר זה לא נעים. זה שיעור לא פשוט, אבל הוא לא טראומטי. אני עדיין חושבת שלהתגרש זה יותר קשה. אין ספק שאני יותר זהירה עכשיו בבחירות שלי. לא כי אני פוחדת לעלות עם משהו ולהתרסק, אלא כי ברור לי שזה יעבוד רק אם זה נורא מדויק. זה אומר שאני צריכה לקחת פרויקטים מאוד סבירים בהיקפם".

זו תובנה שעלתה לאחר התוכנית הגדולה שלא הצליחה, או גם מהמקום שלך בחיים?

"כשאתה חי לבד אתה יכול להרשות לעצמך להיכנס לכל מיני סרטים - טובים, רעים או קיצוניים. כשיש לך בן זוג, ובעיקר ילד קטן מאוד, כל בחירה שלך הופכת אותם לנפגעים חפים מפשע. אני לא יכולה להיכנס לטריפים כאלה יותר שלוקחים אותי לגמרי, פיזית ונפשית, שאני עסוקה רק בעצמי. אני צריכה חיים עם הרבה יותר אוויר ממה שזה דורש. הייתי עם תינוק בן שנה בבית, מגיעה ב-9 בערב הביתה ולא רואה את הילד שלי. זה לא החיים שאני רוצה".

מה עם האופציה לבחור להיות אימא במשרה מלאה, ולו לכמה שנים?

"יסלחו לי כל אמהות העולם, ותסלח לי שרון איילון, אבל אמהות בלבד נראית לי משעממת עד מוות. אני אימא מקסימה, אני נותנת את כל מה שיש לי, והילד שלי באמת בידיים טובות, אבל אני לא יכולה לעשות רק את זה. אני לא יכולה לא לעבוד. אם הייתי רוצה להקדיש את עצמי כמה שנים לגידול ילדים, הייתי יכולה מבחינת הכלכלה המשפחתית. אבל אני באה מעוני מרוד, אני זוכרת את עצמי במצבים שלא היה לי כסף לשלם חשבון חשמל שניתקו לי, או לקנות גרביים. יש משהו בזה שהתחלתי להרוויח מספיק כסף בשביל לחיות, שהוא כל כך בסיסי עבורי, אפילו לא לאושר שלי, אלא לאיזון הנפשי. העובדה שאני מסוגלת לעמוד על הרגליים ולא תלויה באף אחד. אני לא יכולה להעלות על דעתי שגבר יפרנס אותי. זה בלתי נסבל בעיניי. זו טעות איומה של נשים, הבחירה לא להתפרנס".

אבל בסיטואציה אחרת, אם כל עניין "באה בטוב" היה קורה כשאת לא נשואה לעופר ולא היו ממשיכות להגיע הצעות, הבחירות שלך היו חייבות להיות גמישות הרבה יותר.

"הייתי עובדת בכל דבר. אין שום דבר שהוא בזוי בעיניי. נשבעת לך, אם הייתי צריכה לחזור למלצר היום הייתי עושה את זה. יש גם תחושה שזה תמיד יכול לקרות. זו מנטליות של עוני. ההפך משרי אריסון, שיכולה לשבת ולהסביר ברצינות גמורה שכל הכסף הזה ממש לא חשוב לה וכמה היא הייתה רוצה להתבונן אל האופק ולשקוע במחשבות עמוקות. אתה מבין שאין לך אפילו מאיפה להתחיל להסביר לה כמה זה מופרך מה שהיא אומרת. עד כמה המחשבות אל האופק מופרות כשמתקשרים אליך מהבנק כי אין לך כסף בחשבון. כסף סביר, לא גדול, התחלתי לעשות רק בגיל 33-34, כשהתחלתי להגיש את תוכנית הבוקר".

הקשרים שיצרת כל השנים לא היו עומדים לזכותך במקרה מצוקה כזה? הרי לפחות בתחילת הדרך, "העולם הערב" הייתה פונקציה של היכרות מוקדמת.

"את תפקיד קריינית הרצף ב'העולם הערב' אני מודה שקיבלתי בעזרת קשרים. צריך רק להבין שההצעה הייתה להשתתף בחינם בתוכנית הזויה בערוץ 2 הניסיוני. באותה מידה, חבריך הטובים היו יכולים להציע לך לעבוד בהתנדבות במחלקת התברואה של עיריית תל אביב. הקשר היה יותר אבי כהן הבמאי, שהכיר אותי מגיל 13, ולא כל כך אברי, כי אז כבר היינו פרודים ותקשרנו רק דרך מתווכים. הוא היה עסוק בלהביט קדימה באושר ואני בלחתוך את הוורידים. את מיכל ניב הכרתי מסיטואציה חברתית והיה לנו אחלה דיבור ומשם זה המשיך ל'יפות והאמיצות' שהצליחה מאוד, אבל איכשהו זה לא התבטא באופן דרמטי בחשבון הבנק שלי. כך שבגדול נראה לי שאפשר בהחלט לומר שאם היו לי קשרים הם לא בדיוק הוכיחו את עצמם הרבה מאוד שנים. לשמחתי, מאז שדברים התחילו להסתדר, פונים אליי ומעוניינים להעסיק אותי, מסיבות השמורות עמם כנראה".

הילדה בת 40, כבר אין לה חום גבוה

אז כן, הפגישה השלישית שלנו, זו הנוכחית, נערכת במצב עניינים שונה. בוגר, מפוכח, רגוע הרבה יותר. התבונה, המבט הסרקסטי והלשון החדה, סלע קיומה, עדיין שם. קשה לדמיין אותה בלעדיהם. היא גם תוהה בקול רם, מדי כמה זמן, האם אנחנו לא יוצאים, חלילה, כבדים מדי. בדרך כלל זה קורה שתי דקות אחרי עוד ניואנס מובלט שקורע את שנינו מצחוק בדרך שאין שום דרך בעולם להעביר לדפוס. אבל קשה להתעלם מתפיסת העולם התבונית, המודעת, הבריאה כל כך, שלפיה היא מתנהלת.

הפרופורציות שלה מדויקות להפליא, מעוררות קנאה כמעט. במידה רבה, נדמה כי אם מתקיימת היכן שהוא סקאלה דמיונית, עינב גלילי ממוקמת בה בצדה השני, ההפוכה והקיצונית כל כך, לזו שבה התייצבה נפשו החרבה של דודו טופז. "האמת שזה נכון לחלוטין", היא מודה בסיפוק חבוי, "אני בערך שנה לא בטלוויזיה, ואין לי תחושה שהמניה שלי מרוסקת. גם מתוך החוויה שלי וגם כי הצעות יש כל הזמן. האגו שלי לא מדמם כי אני לא בטלוויזיה. אין לי תחושה דודו טופזית שלא רוצים אותי שם, זה לא הטקטס הפנימי שלי. סירבתי לארבע או חמש הצעות מאוד קונקרטיות בשנה האחרונה.

"יש משהו נורא לא ליניארי במקצוע הזה, יש תקופות כאלה ואחרות. זה הכול. אגב הסיפור של דודו, אני עם טוקבקים סיימתי סופית ביום התקיפה של שירה מרגלית. זה עוד יותר נורא כשמדובר במישהו שאתה מכיר, זה הופך יותר מוחשי. נכנסתי לאינטרנט ומצאתי אחוז עצום של טוקבקים בסגנון 'מגיע להם' ו'אלה מערוץ 2 עם התוכניות זבל שלהם'. זה היה דבר שבמצב של הריון לא יכולתי לעבור. מה, אני גרה במדינה של רוצחים פוטנציאליים? מה זה אומר הדבר הזה? זו הייתה חוויה של בהלה גמורה".

כן, כולם אליטיסטים גדולים שבלי שני פרקים על אמנות פלסטית אזרבייג'אנית לא סוגרים את היום. אלה אותם אנשים שהצדיקו יום קודם ויצדיקו למחרת אלימות או מוות אחרים, שנגרמו ללא הבחנה. מבחינתם זה אייטם, לא משהו שבני אדם עומדים מאחוריו.

"זו הגדרה מאוד נכונה. בשביל לחיות פה אתה חייב לסגל מנגנוני הרחקה מוחלטת. אנחנו לא באמת מעכלים שהדברים קורים. האנשים האלה לא מבינים שזו יכולה להיות אימא שלהם או אחותם. טוקבקים על עצמי אני כבר ממש מצליחה לא להתפתות ולקרוא. עשיתי את זה פעם או פעמיים. הספיק לי. יש עכשיו גם את כל הטרנד המטופש הזה להאשים את התרופות הפסיכיאטריות שהוא לקח".

שוחה בחומר?

"לקחתי פעם אחת סרוקסט למשך 3-4 חודשים, כשהייתי במשבר שלא היו לי כלים פרקטיים להתמודד אתו, אחרי הגירושין. הרגשתי שאני לא מצליחה לגייס את הכוחות לעשות את מה שאני צריכה לעשות. זה עזר לי מאוד. אני לא אדם דיכאוני, זו לא הדינמיקה הנפשית שלי. בוא נגיד שאם תרופות פסיכיאטריות יכולות לייצר רוצחים אז אני בבעיה קשה, כי מיטב חברותיי ניזונות מתפריט בוקר של כאלה. אם זה באמת קו ההגנה של דודו טופז, כנראה מדובר בהמצאה די מופרכת של ציון אמיר. נשמע לי קשקוש מוחלט. אני מכירה אינסוף אנשים שלוקחים תרופות ומעולם לא ראיתי שינוי אישיותי.

"אני חייבת להודות שאני לא מוצאת את עצמי מוצפת חמלה על דודו טופז. אני יכולה לחשוב על תסריטים עגומים יותר מאשר כוכב טלוויזיה שסיים את הקריירה עם 50 מיליון שקל בבנק. אני כן חושבת שהסיפור שלו כל כך מרתק, כי משהו בו כולנו מכירים. כל אחד מכיר את התחושה של להיות מושפל, בודד, חסר אונים, מתוסכל, שיש איזה אידיוט שגוזר את גורלך. הדבר המפלצתי הזה שמישהו מוציא לפועל תסריט מטורף כל כך הוא מבעית. כאן נכנס ההבדל בין הנורמלי לפתולוגי".

כנראה. איפה היה הגראונד זירו של החיים שלך?

"הייתי ילדה אבודה לגמרי. הייתה לי התבגרות מאוד בעייתית. גמרתי בית ספר בגיל 17 והגעתי לבד לגמרי לתל אביב, זועמת, מוצפת דחפים, ומשוכנעת שאני אישה בשלה שכשירה להתמודד עם העולם. זה הגיל הכי מסוכן. את נראית כמו אישה, מתנהגת כמו אישה, משוכנעת שאת שולטת בהצגה לחלוטין, ובעצם את ילדה מבוהלת ומפוחדת. זה נורא. הלכתי לאיבוד לגמרי.

"ההתבגרות שלי הייתה קיצונית, ממש קיצונית. מקומות לא טובים, קשרים לא טובים וכמויות של סמים שעצם זה שאני זוכרת את שמי היום זה בגדר נס. הייתה לי אישיות שאהבה חוויות קיצוניות. הגעתי לטיפול פסיכולוגי כשאני אבודה לגמרי. לא ידעתי מי אני, לאן אני הולכת ומה אני עושה. גם צבא לא עשיתי, כי באמת הייתי ילדה מופרעת לגמרי. הייתי כל כך עסוקה בלעשות לעצמי נזק, לא הייתי תפקודית ברמות הרבה יותר בסיסיות מזה. אתה יודע מה זה בשבילי לא לעשות צבא? אני הנכדה של ישראל גלילי. זו הייתה בעיטה מאוד קשה בכל מה שבאתי ממנו. אין לך כלום. אין לך איש בעולם, גם ההורים שלי נפרדו כשהייתי בת 17, שני אנשים שעזבו את הקיבוץ עם כסף שהספיק לקנות מכונת כביסה. אין לך פרוטה ואין לך גם את עצמך. זה דבר נורא. אם היה בא איזה מלאך ומבקש להחזיר אותי במנהרת הזמן לשנות ה-20 המוקדמות שלי, אני בועטת וצורחת".

אז מה בעצם עזר לך להיבנות ולהתייצב מהמצב הזה אל חיים בוגרים נורמטיביים פחות או יותר?

"תרצה, האישה הנהדרת הזו שהייתה הפסיכולוגית שלי המון שנים. היא הסתכלה עליי ואמרה לי שאני ילדה מקסימה, חכמה, מתוקה נורא ושהיא בטוחה שהכול יהיה ממש בסדר אתי. אני זוכרת שזה היה מסר פשוט מטלטל וראשוני, כל כך לא ברור מאליו מבחינתי. אני זוכרת גם נורא חזק מאמץ אדיר כל הזמן, מיוזע ונואש ומכמיר לב למצוא חן. להבריק ולהצחיק ולהקסים כל דקה. בכלל, ובמיוחד מול גברים. כשאת אבודה ומאוד צעירה זה נהיה ערוץ מאוד משתלם לתקשר עם העולם. לבשתי אז דברים שהיום הייתי מהססת אם להשתמש בהם כמטפחת אף מפאת גודלם".

והנה את בת 40.

"כן, תראה מה זה. ב-21 באפריל השנה זה קרה. ממש תכננתי לפרגן לעצמי יום של התכנסות ודכדוך מתון. זה נפל על יום השואה. על יום השואה זה נפל, אני אומרת לך. הרי לך שיעור בפרופורציות. כמה אני כבר יכולה לבכות על מר גורלי בדירתי המרווחת בחיק משפחתי האוהבת בצפון תל אביב בפאקינג יום השואה. גם די קשה להטריח את הציבור בעניין ביום כזה. מצד שני, הייתי לפני שבוע בהופעה של גידי גוב וזו הייתה חוויה מזככת. הסתכלתי עליו ופתאום ראיתי והבנתי שתבונה, חן, כריזמה, מתיקות והומור, פשוט לא מזדקנים. הפח קצת נחבט, אבל זה כלום".