רעה רעה רעה

"אני רוצה בלגן, תפוס אותי בישבן, תדליק את המזגן, מתחיל להיות פה עניין, אתה נראה לי חרמן, נוציא ביחד עשן". את השורות האלה, מתוך "דבש" של הזמרת הצעירה רונית רסטה, אפשר לנחש שלא תשמעו בעצרת ממלכתית בכיכר רבין, וגם לא בקאבר מלודרמטי ב"כוכב נולד". אבל לגלגלצ - הפלייליסט של המדינה - הן דווקא גלשו לאחרונה. "קיץ", שירה הקודם של רסטה, 23, שהתהדר בשורה הבלתי רומזנית "היום אני מראה את הטוסיק בבריכה", זכה אף הוא לפופולריות לא מבוטלת - תחילה בחוגים אינטרנטיים וסלולריים, ובהמשך גם מעל גלי האתר.

האם האוזן המקומית, המורגלת בבלדות מתקתקות נטולות סקס אפיל כמו "נובמבר" של מירי מסיקה, "אם תלך" של עידן רייכל, ו"אתה תהיה לי נחל ואני לך ימים" מתוך "שווים" של רן דנקר ועילי בוטנר, משתנה? האם הקהל הישראלי מקרב את היום שבו נוכל לצפות גם כאן בזמרת סופרן מוכשרת ועטורת פרסים רוחצת את מכוניתו של ראפר קשוח בתחתונים ובחזייה בקליפ חדש ומצליח, ממש כמו באמריקה, או שמא נגזר גורלן של רסטה ושל חברותיה להיות מוקעות לנצח כגרסה הקליפית של המזרן השכבתי, ולהתחנן על תשומת לב ציבורית שתימהל בזלזול קרתני-פוריטני?

"הרבה אנשים קוראים לי ילדה רעה, ונוטים להיכנס לשוק", אומרת רסטה. "אני מבינה למה, אבל הם מגזימים. כש'קיץ' יצא זה היה הכי גרוע; בגלגלצ לא רצו לשדר את זה במשך היום כי הורים התקשרו ואמרו שזה גס מדי. הם קצת חיים בסרט ההורים האלה, כי הילדים שלהם צופים בסרטים הרבה יותר גרועים ועושים דברים הרבה יותר גרועים. בכלל, אני לא חושבת שזה טוב למנוע מאנשים לשמוע את מה שהם רוצים".

- את נשמעת טעונה. התאכזבת?

"תמיד יהיו כאלה שיפרגנו וכאלה שלא, ואם זה היה בחו"ל בטח היו פחות מתנגדים. אבל גם אם התגובות השליליות הגיעו בערך במינון שציפיתי לו, הפרגון עלה על כל הציפיות".

- את מרגישה שהבחירה שלך לתת ביטוי לסקס במוזיקה מגבילה אותך?

"אין לי מושג אם זה מונע ממני להצליח, כי זו התנסות ראשונה ואין לי למה להשוות. אבל לא תכננתי את זה. אני עושה את מה שטוב לי בזרימה, וכמו שזרמתי עם העשייה אני זורמת עם התוצאות. אני גם לא חושבת שכולם צריכים להשתמש בסקס, כל אחד עושה מה שטוב לו. אבל גם ג'ים מוריסון השתמש בסקס בסופו של דבר, לא רק מדונה ופריס הילטון, וגם הקהל הישראלי קונה את זה. קח את היי-פייב, עם השואו והריקודים. גם אם המילים לא היו בוטות, ברור למה הנערות קנו את זה, וזה לא בגלל השירים. הצנזור העצמי במיינסטרים בארץ קיים בעיקר מכיוון שאין מספיק שוק לעשות כסף רק מהצעירים, ולכן מנסים לפנות לכמה שיותר אנשים".

- נשמע שאת מרגישה בודדה במערכה הזאת.

"לא יודעת, נראה לי שגם מיכל אמדורסקי".

"תרבות של ג'ינס וטי-שירט"

לא במקרה מכוונת רסטה את אור הזרקורים אל אמדורסקי. 12 שנה לפני שהחלה למכור גירושים מתוקשרים על שערי המגזינים ובתוכניות האירוח, ועוד קודם שהתמקמה בפוזיציית השופטת המאוהבת ב"נולד לרקוד", מכרה אמדורסקי מוזיקה משופעת בסקס לוהט. זאת אומרת, ניסתה למכור. הקהל לא נהר בהמוניו. "הלוואי שהייתה לי פה תחרות, לא יודעת מי עוד קיים", היא אומרת. "האימאג' פה לא מעניין אף אחד, זה שטויות. כל החבילה הזאת, כולל ההשקעה הכספית - זה לא עובד פה".

- איך את מסבירה את זה?

"יש פה תרבות של ג'ינס וטי-שירט. כל הסיפור של 'פנאי-פלוס' והשיק או שוק, זה פיקציה מבחינתי. הישראלי הממוצע לא מתייחס לעיצוב ולהשקעה בחזות חיצונית; יכולתי להוציא קליפ פשוט מהופעה, וזה היה מצליח באותה מידה".

- אז למה את מתאמצת?

"מעולם לא נכנעתי לצרכן הישראלי. זה דבר שקשור באופן ישיר למוזיקה שלי, אני לא צריכה לשדר תדמית ששונה מהמוזיקה. מבחינת המוצר שלי, זה בלתי נמנע, גם אם כלכלית לא יוצא לי מזה כלום. כל ההשפעות שלי הן כאלה, אבל פוחדים פה".

- ממה?

"אין לי שמץ, אני נאבקת בשאלה הזאת כבר 13 שנה. מוזר שכשזה מגיע מחו"ל זה בסדר גמור. מדונה תופיע בתחתונים ובחזייה ותמלא פה חמישים אלף איש בכל הופעה, פעמיים, ואף אחד לא יגיד כלום, ואני מקבלת ריקושטים. כשמשמיעים טקסטים 'חמורים' של זמרות מחו"ל, טוחנים את זה ברדיו, וכשאני מוציאה שיר כזה אני עם התקף לב. מה, כאילו, אתם לא מבינים אנגלית? מלחמה אני עושה פה".

- אולי תיכנעי למה שמוכר וזהו?

"לא נסוגותי, ועדיין - לא נוח לי לבצע את 'חייל שלי' (להיט הפריצה של מיכל עם שורת הפזמון: "תפרוק את הנשק חייל שלי, תפרוק אותו לתוך גופי", ל' נ') בהופעות מחוץ לתל אביב. אני שרה אותו עם רקדניות שלא לובשות הרבה, ומרגישה וייבים לא נוחים. הכול פה נורא מיינסטרים, אז זה נהיה פשוט פריק שואו".

ואז הגיעה בריטני

בעוד אמדורסקי ורסטה נאבקות על זכותן לנגן מיניות סוערת בין "זמרות השנה" מירי מסיקה, קרן פלס ועלמה זהר, בעלות הלוק הבת-דודתי, שאינו נדחף לכל ביקיני מזדמן, הרי שבעולם הגדול לסקס חלק כמעט טריוויאלי במערך השיווק של זמרים, ובעיקר של זמרות. מדונה של שנות ה-80 הייתה, כמובן, פורצת הדרך בכל הקשור לפתיחות מינית בפזמוניה, בהופעותיה וכמובן גם בהתנהלותה האישית הפרובוקטיבית. אבל מי שסימנה את התעצמותה של המגמה, מאז הגיחה לעולם הפופ, היא בריטני ספירס, עם הדיון הציבורי הענף שעוררו בתוליה, ועם הלהיט שעסק בעבדות מינית בלתי נשלטת, מלווה בקליפ המתאר אורגיה מיוזעת.

ההשלכות הגורפות לתופעת בריטני כללו את מבושיה של כריסטינה אגילרה בכל פינה אפשרית, את חמש האוקטבות ושני פלחי העכוז של מריה קארי מסתערים על מרכזי הגירוי המיני של קהלה, את קיילי מינו קוצרת מחדש מעמד של כוכבת על, את ביונסה נואלס חושפת הטפחיים, את קליס ולהיטה הבלתי רומזני "מילקשייק", את ריאנה שהפכה את רוב איברי גופה לנחלת הכלל, את ליידי גאגא שהצטלמה טופלס כבר בקמפיין השיווקי הראשון בחייה, ועוד שפע כוכבות המעניקות לצלמי הפפראצי נתחים עסיסיים של בשר גלוי ונוטף זימה.

בארץ, לעומת זאת, יש בינתיים קצת אמדורסקי, עוד קצת רסטה, ועוד פה ושם ניסיונות לעשות אמריקה בסטייל בריטני (רוני סופרסטאר) או מריה קארי (שירי מיימון). "גם אם היא מתיימרת להיות ארצות הברית בזעיר אנפין, ישראל מדינה שמרנית", מסבירה רונית ארבל, מנשות יחסי הציבור הבכירות בארץ בתחום המוזיקה. "האנשים שחיים פה, רובם באים ממשפחות מסורתיות, או שחוזרים למסורת בדרך כזו או אחרת. יש שיבה למקורות: לאו דווקא חזרה בתשובה או התחזקות, אלא שימור וחזרה אל מסורות בית אבא. סקס בוטה, או בוטות שבהפגנת הסקס, לא מתקבלים פה בצורה יפה על-ידי הקהל".

- למה, זו התקשורת שאשמה?

"התקשורת חסרת חשיבות בעניין הזה. בנושא של קבלת אמן או דחייתו מה שקובע זה הקהל בלבד, והתקשורת נגררת".

ובכל זאת, יש זמרות שמנסות, כמו מיכל אמדורסקי, למשל.

יש דוגמאות נקודתיות, אבל לא מעבר לזה. אני חושבת שמיכל אמדורסקי צריכה פשוט להתכנס עם עצמה ולהתרכז בלהביא תקליט טוב. אם זה מתחיל ונגמר בהישענות על סקס, זה לא מחזיק מים. אם אין תוכן ייחודי, זה לא מעניין. בחו"ל השכילו לשלב בין שיווק סקסי לצעירים ובין העולם המוזיקלי. וגם בארץ, ריטה למשל הביאה חדשנות חזקה בנראות שלה, עם תפיסה תנועתית חדשה וחושנית, שהייתה ההפך מהתפיסה הבימתית שהורגלו בה מבית הלהקות הצבאיות. היא שידרה מיניות, אבל לא ניסתה להרשים אותך בסקס, ולכן זה הפתיע ולא עורר התנגדות".

"לא מאמינה בוולגריות"

עוד מישהי שמנסה לפרוץ את תקרת הזכוכית השמרנית שאליה מכוונת ארבל, ולא לעורר התנגדות, היא מעיין רודיך, 24, בתה של הזמרת לאה לופטין, שהוציאה השבוע סינגל שלישי ("לא קל"), פופי וחו"לי באופיו. ב-2007 היא הוציאה את סינגל הביכורים שלה "מסיבה", שקצר לא מעט השמעות, והצהירה שהיא כאן כדי לעשות "פופ טוב, עם ביצים גדולות ושעירות". שנתיים אחרי, היא מתבטאת מעט יותר בזהירות. "אולי זה היה מונח קצת כבד", היא אומרת. "אני נוגעת בנושאים שחשובים לי בצורה ברורה, לאו דווקא בסקס".

- ובכל זאת, את משדרת הרבה ממנו.

"לסקס יש המון מקום בחיים, לא רק שלי, אלא בכלל לאנשים באזור גילי. אני, בתור יוצרת בתחילת הדרך, לא מאמינה בוולגריות או בטקסטים בוטים, כי זה פשוט לא מתחבר אליי אישית. אני כן אכתוב על סקס ויחסים, אבל במילים קצת יותר עדינות. אני לא מאמינה בלשיר על זיונים, במיוחד לא בתחילת הדרך, כי זה פשוט לא מקום חיובי".

- אז את מתאפקת.

"אני לא מרגישה שאני צריכה לצנזר את עצמי, וכן מאמינה שצריך להשאיר מקום לדמיון. אני צעירה, אין לי בעיה עם המיניות שלי, אני מרגישה נוח ולא חשה צורך להסתיר. אני לא חושבת שאנחנו מדינה שמרנית מדי, וכבר שמעתי דברים שהיו וולגריים מדי בשבילי. אני לא אוותר על הדרך שלי ואשיר משהו שלא מתאים לי, באותה מידה שלא אתחיל עכשיו לשיר שירים חסודים. אני חושבת שאם זמרת-יוצרת מאמינה בדרך שלה, בין אם זה בוטה יותר או פחות, ואם אתה באמת עושה מה שאתה מאמין ולא מנסה להלביש על זה משהו שזה לא, אז זה עובד. אנשים רוצים שתמכור להם תכל'ס, לאו דווקא סקס. הם אוהבים את מה שאמיתי".

- איך מגדירים אמיתי?

"לכל דבר יש גבול הטעם הטוב שלו. יצא לי לעבוד עם מפיק אחד, וסימפלנו מתוך פסקול של סרט פורנו, עם הגניחות ועם הדיבורים המלוכלכים של האישה; אבל עם הזמן הבנתי שזה לא מתאים לי. באמריקה מוכרים סקס, אבל לאו דווקא בגסות. עם כל האנחות והכול, זה עדיין מרומז, יש איזה סוג של עדינות. כשזה מפורש מדי, כמו שקרה לכריסטינה אגילרה באלבום השני, זה מזיק".

"גס זה בראש של אנשים"

על אף הזהירות, ו"מעבר לזה שעברית היא לא שפה סקסית, עם כל העיצורים הגרוניים", כפי שאומר לירון תאני, מנהל התוכניות של רדיו תל אביב, לא מעט סמלי סקס התפתחו במוזיקה הישראלית לאורך השנים, וברור שהיו אלבומים שמכרו גם על סמך אסתטיקה פיזיולוגית של המבצעים, ובעיקר המבצעות. להקות הבנים "היי פייב" ו"נוער שוליים" והזמר אדם הם רק כמה דוגמאות.

אבל, כפי שמעידה אמדורסקי, "לא מקובל פה כל עניין הסקסיות, זה תמיד ייתפס כזול, ולדעתי זה יישאר ככה לתמיד. התקשורת לא נותנת לזה צ'אנס, זו פונקציה של חינוך. כולם מתחשבים פה. במועדונים אני רואה בנות עם חצאיות מיני ומחשופים שאפילו אני מרימה גבה, אבל כשזה תקשורתי זה לא טוב. בן אדם מוציא סינגל, וכולם בודקים רק איזה ניתוח פלסטי הוא עשה או לא עשה".

רודיך הצעירה פחות למודת אכזבות מאמדורסקי, מעט פחות מרירה. "זו פונקציה של זמן ופיתוח, לא של חינוך ומנטליות", היא אומרת. "צריך חלוצים, ואני מקווה להיות אחת מהם. תרבות הפופ פה ממש בחיתוליה, ואולי יגיע היום שאני אשיר על סקס באופן אחר, אבל צריך לתת לדברים זמן להתגבש. לדעתי, דווקא מאוד מעניין כאן אנשים נושא התדמית, זה מצרך מבוקש גם במדינת הקרוקס שלנו. בן אדם מחפש להיגנב על משהו, אפילו אם זה לא במודע. הדברים שעשויים היטב, הבנויים, המעוצבים, דווקא תופסים כאן - כמו נינט בסיבוב הראשון שלה, או רוני סופרסטאר, שהייתה בנויה מא' ועד ת' וזה לחלוטין קנה את הציבור. בכלל, אני לא חושבת שיש אנטי לסקס בארץ. להפך, אנחנו בשלב הגילוי העצמי. זה דווקא יפה, קצת נאיבי. אנחנו צומחים, לא צריך להכניס לאנשים בכוח דברים שהם לא רוצים לשמוע".

- אולי זו התרבות הממלכתית כאן, של ימי הזיכרון למיניהם, שלנצח תעדיף מלודיות מתקתקות על-פני פופ פרובוקטיבי?

"הממלכתיות היא חלק מהמנטליות הישראלית, זה מה שאנחנו. אבל אפשר להביא את הנשמה ולהעביר את השילוב של פופ עם ממלכתיות, זה לא בהכרח סותר. הרי פופ הוא מיינסטרים ויכול לפנות לכל הרבדים. אני דווקא כן חושבת שזה יכול ללכת יד ביד, והדוגמה המנצחת היא ההיפ-הופ הציוני של סאבלימינל, ששילב יופי בין שתי התרבויות: המקומית, וזו שמיובאת מחו"ל ושאמרו שלעולם לא תתפוס כאן. פופ זה מוזיקה גמישה שקל לחבר לכל דבר ושאפשר לגעת איתה בכל ז'אנר, גם במדינה שלנו".

לדבריה של רודיך מתחבר גם תאני, שמגישתו ניתן ללמוד כי משהו אכן השתנה בפתיחות המקומית לתכנים פרובוקטיביים יותר. "לא היה כזה דבר שקיבלנו משהו שהוא גס מדי לשידור", הוא אומר. "גס זה בראש של אנשים, ופורנוגרפיה היא עניין של גיאוגרפיה. לרדיו תל אביב אין בעיה עם זה שאנשים מקיימים יחסי מין, זה טבעי ובריא, ואנחנו לא מתחסדים, אלא משמיעים הכול, כולל רונית רסטה, שהיא סנונית מגניבה לגמרי. רדיו לא מחנך, זה לא תפקידו".

עם זאת, מסכם תאני, הדרך להדביק פערים עם העולם הגדול עודנה ארוכה: "יש התעוררות כי עכשיו קיץ והקיץ יותר מיני מהחורף - בני העשרה בחופשה, וההורמונים פורחים. אבל הפופ הישראלי עוד זקוק לליידי גאגא שלו, לאישה שהיא מספיק חזקה כדי להגיד ולשיר מה שהיא רוצה, ולא תתחסד ולא תנסה להיות נחמדה לכולם. אנחנו עוד מחכים".