ספר חדש העוסק בתכנון המרחבי בישראל חושף משמעויות פוליטיות מרחיקות לכת העולות מסקירת התכנון המרחבי הארצי. מחבר הספר, "תכנון מרחבי בישראל - פוליטיקה מעוגנת בקרקע" (המרכז לחקר העיר והאזור בטכניון, 2009), ד"ר אריה הרשקוביץ מהמכללה האקדמית גליל מערבי, חושף כי פיתוח "מדינת תל אביב", מבטא מדיניות ממשלתית ברורה.
"תמ"א 31 ותמ"א 35, שעוצבו בשנות ה-90, מציגות תפיסה תכנונית חדשה: פיזור מרוכז. כלומר, פיתוח עירוני במרכזים המטרופולינים ובעיקר מטרופולין תל אביב. השיקולים המובילים הם יעילות כלכלית ושמירת שטחים פתוחים. מכיוון שמדובר בתוכניות בעלות תוקף חוקי מחייב מרגע שאושרו על-ידי הממשלה - הן מבטאות מדיניות ממשלתית ברורה של פיתוח המרכז וצמצום הפיתוח בפריפריה למתחייב מהריבוי הטבעי".
מהספר עולה כי התכנון המרחבי הלאומי בישראל התפתח בשלושה שלבים מרכזיים: שלב פיזור האוכלוסייה שמטרותיו היו לאומיות-יהודיות ושאפו לניכוס הקרקע ושליטה במרחב. התוצר המובהק של השלב הזה הוא תכנון פיסי בישראל ("תוכנית שרון") משנת 1951. השלב השני הוא השלב החברתי. בשנות ה-60 כבר היו השלכותיה של מדיניות פיזור האוכלוסייה ניכרות היטב, הן בשכונות המוזנחות בערים הוותיקות והן בערי הפיתוח ("הערים החדשות"), שהיו לשכונות מצוקה מעת הקמתן. משנות ה-60 עד שנות ה-90 עסקו המתכננים בעיקר בסוגיות חברתיות, תחילה בשיטת פינוי-בינוי, ואחר כך בשיקום שכונות כוללני. השלב השלישי, הכלכלי-סביבתי - מתמקד בפיזור המרוכז.
הספר מציג בנוסף מושגי יסוד בתכנון וקבלת החלטות, וסקירה קצרה של תולדות התכנון המרחבי בכלל. בהמשך מתוארת מערכת התכנון המרחבי בישראל מבחינת החוק, המוסדות והתוכניות. התפתחותו של התכנון המרחבי הארצי נסקרת באמצעות דיון בתוכניות הארציות שהוכנו בישראל מהקמתה ועד היום.
בפרקי הסיום נדונות סוגיות אקטואליות של תכנון מרחבי, כמו התמהיל הרצוי בין תכנון ושימור, השפעות הגלובליזציה והיחס הרצוי בין מטרופולין תל אביב ושאר הארץ.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
