העליון: ליקוי נפשי או שכלי של התובע דוחה התיישנות

ככלל, תביעה ניתן להגיש בתוך 7 שנים מן המועד, שבו התגבשה עילת התביעה. בחלוף 7 השנים מתיישנת זכותו של התובע להגיש את תביעתו. לכלל זה חריגים שונים. מטרתם להבטיח שהזכות להגיש תביעה לא תתיישן מטעמים, שלא אליהם כיוון החוק. כך, למשל, מניין 7 השנים יחל רק במועד, שבו התובע ידע, או שבו היה עליו לדעת, אודות עילת התביעה שלו, וזאת גם אם מועד זה מאוחר ממועד התגבשות העילה. קיימים חריגים נוספים, העוצרים את מירוץ ההתיישנות והמאריכים את משך התקופה, שבמהלכה הוא יהיה זכאי להגיש את תביעתו.

באחד החריגים האלה עוסק פסק דין חדש של בית המשפט העליון. המדובר בהוראת החוק, הקובעת, כי בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן, שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לענייניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי, ושבו לא היה עליו אפוטרופוס.

הגיש תביעה רק כעבור 8 שנים

באוגוסט 1996 נפצע גוצ'ה אפציאאורי בתאונת דרכים, ונקבעה לו נכות כתוצאה מכך. רק כעבור 8 שנים הגיש אפציאאורי תביעה, נגד הראל חברה לביטוח בע"מ ונגד אבנר איגוד לנפגעי רכב בע"מ, לפיצוי בגין נזקי הגוף, שנגרמו לו בתאונה. הנתבעות טענו כי התביעה התיישנה וביקשו לדחותה על הסף. בית משפט השלום בחיפה קיבל את טענתן. הוא קבע כי אפציאאורי לא נדרש למינוי אפוטרופוס, ואף פנה לעורך דין לצורך טיפול בזכויותיו מול המוסד לביטוח לאומי. לפיכך, הוא לא ראה בו מי שאינו מסוגל לדאוג לענייניו, אשר החריג האמור מתקיים בו.

ערעורו של אפציאאורי נדחה על-ידי בית המשפט המחוזי בחיפה. שם נקבע, כי לא הוכח, כי אפציאאורי לא היה מסוגל לדאוג לענייניו וכי היה קיים קשר סיבתי בין מצבו הנפשי לבין התאונה.

בקשת רשות לערער, שהגיש אפציאאורי, באמצעות עו"ד ג' גולדרייך ומ' רוזין, התקבלה עתה על-ידי בית המשפט העליון.

השופטת עדנה ארבל (עמה הסכימו השופטים אדמונד לוי וחנן מלצר) בחנה למה התכוון המחוקק בקובעו, כי מירוץ ההתיישנות יעצור כאשר התובע לא היה מסוגל לדאוג לענייניו, מחמת ליקוי נפשי או שכלי, בשעה שלא היה עליו אפוטרופוס. בטרם נכנסה לניתוח החריג האמור, היא אזכרה פסיקה קודמת, שלפיה במונח "אפוטרופוס" שבהוראת החוק האמורה, נכלל רק אפוטרופוס על-פי מינוי של בית המשפט. האפוטרופוס הטבעי (הוריו של קטין) ואפוטרופוס למעשה (מי שתפקד, בפועל, ככזה למרות שלא היה לו מינוי תקף), אינם נחשבים לצורך העניין ואין בקיומם כדי "להריץ קדימה" את מניין ההתיישנות. "הרציונאל לקביעה זו הוסבר בכך שרק בנוגע לאפוטרופוס על-פי מינוי נבחנת יכולתו למלא את התפקיד וקיים פיקוח על פעולותיו", הסבירה ארבל.

או אז פנתה ארבל לבחון את התקיימותם של 2 התנאים לחריג להתיישנות. תחילה, על התובע אשר הגיש את תביעתו "באיחור", להוכיח, כי בחלק מן התקופה, הוא לא היה מסוגל לדאוג לענייניו, וכי היה קשר סיבתי בין עובדה זו לבין הליקוי הנפשי, ממנו סבל. "הסעיף אינו מפרט האם נדרש כי התובע לא היה מסוגל לדאוג לכל ענייניו או רק למקצתם", העלתה ארבל שאלת פרשנות, "אך מתכלית ההוראה וממיקומה בחוק ההתיישנות ברי כי למצער צריך להוכיח כי התובע לא היה מסוגל להחליט באשר לביצוע פעולות משפטיות כגון הגשת תביעה או ייפוי-כוחו של עורך דין לצורך כך", חרצה.

בקשר לכך ראתה ארבל לערוך הבחנה נחרצת בין פרשנות המונח "לא היה מסוגל לדאוג לענייניו", שבחוק ההתיישנות, לבין פרשנות אותו המונח, המופיע בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. כך עשתה לאור תכליתם השונה של שני החוקים. ההוראה הרלבנטית בחוק ההתיישנות נועדה להגן על תובע, שאינו מסוגל לממש את זכויותיו, שעה שחוק הכשרות מכוון אף להגן על כבוד האדם וחירותו ולמנוע כפייה ופטרנליזם, המנוגדים לעקרונות אלה. "מכאן כי בעוד שבית המשפט יפרש באופן זהיר את חוסר יכולתו של אדם לדאוג לענייניו לצורך הכרזה של פסול דין או מינוי אפוטרופוס לפי חוק הכשרות, הרי שפירוש אותו מונח לפי סעיף 11 לחוק ההתיישנות ייעשה באופן רחב יותר לצורך הגנה על תובע שלא היה מסוגל להגיש את תביעתו בשל ליקוי נפשי או שכלי", כך ארבל.

משלא היתה מחלוקת, בנוגע לכך שאפציאאורי אכן סבל מליקוי נפשי, היה על ארבל לבחון אם בגינו הוא לא היה מסוגל לדאוג לענייניו. מן החומר, שהובא בפניה, היא ראתה לקבוע, כי לפחות במהלך שנה תמימה ("וסביר להניח שאף יותר"), כך אכן היה. משבשנה זו די היה על-מנת שהתביעה לא תתיישן, הסתפקה ארבל בכך, ועברה לבחון שאלות רלבנטיות נוספות.

שאלה רלבנטית שכזו היתה האם ייצוגו של אפציאאורי על-ידי עורך דין מונע את החלתו של החריג המדובר למירוץ ההתיישנות. "המחוקק הבהיר במפורש את עמדתו כי פירושו של המונח 'לא היה מסוגל לדאוג לענייניו' הינו בחינה של יכולותיו של אותו לקוי בנפשו לדאוג לענייניו מבלי להתחשב בסיועם של גורמים אחרים בסביבתו, כגון הוריו, קרוביו או עורכי דינו", קבעה ארבל נחרצות. "המחוקק הכריע כי לא כל גורם חיצוני המסייע ללקוי בנפשו ייחשב כממשיך

את תקופת ההתיישנות, אלא רק מי שהינו אפוטרופוס", חרצה. היא הוסיפה וקבעה, כי העובדה, שלפיה לקוי בנפשו ממנה לעצמו עורך דין יכולה להוות אינדיקציה ליכולתו-שלו לדאוג לענייניו, "אך מדובר באינדיקציה בלבד שכוחה תקף רק לאותו מועד בו מינה הלקוי בנפשו את עורך דינו לייצגו", הבהירה.

בכך שבסמוך לתאונה, אפציאאורי מינה לעצמו עורך דין, לא ראתה ארבל אינדיקציה למצבו, אשר הלך והחמיר לאחר מכן. "גם אם היה ייפוי-כוח זה אינדיקציה ליכולתו של המבקש לדאוג לענייניו הרי שכוחה של אינדיקציה זו פג עם הזמן שחלף", כך היא.

המונח אפוטרופוס אינו כולל עורך דין מייצג

"האם ניתן לטעון כי יש לפרש את המונח אפוטרופוס ככולל עורך דין מייצג?", שבה ארבל ושאלה ברחל בתך הקטנה. "לטעמי התשובה לכך היא בשלילה", מיהרה להבהיר. הטעם לתשובה נחרצת זו נעוץ, בין היתר, בכך שבעוד שבמערכת היחסים, שבין חסוי לבין אפוטרופסו, חייב החסוי להישמע להוראות האפוטרופוס, הרי ביחסים שבין עורך הדין לבין שולחו, חייב הראשון להישמע להוראות האחרון, ופעולותיו של עורך הדין, כולן, תלויות ברצונו של הלקוח. הלקוח אף רשאי לבטל את ייפוי-הכוח בכל עת שיחפוץ. "עורך הדין יכול לייעץ ללקוחו כיצד כדאי וראוי לפעול אך הבחירה בסופו של דבר היא בידיו של הלקוח", הזכירה ארבל, וסיכמה: "האפוטרופוס מחליף למעשה את רצונו של החסוי בעניינים בהם נקבע שהחסוי אינו יכול להחליט בהם... בעוד שעורך הדין בא לממש את רצונו העצמאי של הלקוח ואינו מחליף את רצונו".

"המסקנה המתבקשת היא כי ייפוי-כוחו של עורך דין אינו ממשיך את מירוץ ההתיישנות של הלוקה בנפשו אשר סעיף 11 לחוק ההתיישנות חל עליו", סיכמה ארבל סוגיה זו.

לפני שהכריעה לטובתו של אפציאאורי, ראתה ארבל לבקר את קביעתו של בית המשפט המחוזי, שלפיו כדי שהחריג להתיישנות יתקיים, נדרש קשר סיבתי בין מצבו הנפשי של התובע לבין התאונה. לטעמה, דרישה שכזו תאיין את תכלית החריג, שקובע החוק, היינו, להגן על תובעים, אשר מחמת ליקוי נפשי או שכלי, לא היו מסוגלים להגיש את תביעתם בתוך תקופת ההתיישנות, וזאת כאשר הליקוי אינו תוצאה של עילת התביעה. "דרישה זו אינה מוצדקת ואין לה כל בסיס בחוק", פסקה. (רע"א 3266/07).