דרך ללא מוצא

ברט (ג'ון קרזינסקי, ג'ים מ"המשרד") וורונה (מיה רודולף, "סאטרדיי נייט לייב") הם מה שנקרא באמריקה "היפסטרים". הם חיים טיפה שמאלה מהמרכז, ולכן הם מאוד מגניבים. אף אחד לא אוהב היפסטרים, כי מעמדתם בשוליים הנכונים הם שופטים את מה שנמצא במיינסטרים. כלומר, הם שופטים את רוב האוכלוסייה. כלומר, הם חושבים שהם יותר טובים מאיתנו!

ורונה וברט עצמם לא חושבים או מדברים על כך שהם מגניבים יותר מאחרים, אבל הסרט "לצאת לדרך" בנוי על ההנחה הזו. למעשה, כל הסרט עוסק במפגשים של ורונה וברט עם אנשים פחות מגניבים מאשר הם עצמם.

שני הגיבורים שלנו מחפשים מקום לגדל בו את הילדה שבבטנה של ורונה. הם סמכו על ההורים של ברט שיעזרו, אבל ההורים נטשו אותם בעקבות איזו גחמה לעבור לאירופה (ההורים של ברט לא מגניבים). ורונה וגם ברט עוסקים במקצועות חופשיים (היא מאיירת, שזה מגניב. הוא סוכן ביטוח של סוכנויות ביטוח, שזה טיפה יותר מגניב מסתם סוכן ביטוח), לכן הם ניידים ויכולים לגור בכל מקום.

בלי ההורים לצדם, הם יוצאים למסע ברחבי ארצות-הברית וקנדה, למצוא את המקום שבו ירגישו כמו בבית. אבל בכל מקום הם פוגשים באנשים מזויפים, מעמידי פנים, לא אמינים, או סתם אומללים ובודדים.

ודווקא כשמגיעים למה שאמור להיות הלב הרגשי של הסרט, כשבני הזוג מנהלים שיחה כנה על עתידם כהורים, נחשפת העקרות הרגשית של "לצאת לדרך". "בואי ניתן לבת שלנו להיות שמנה, או רזה", אומר ברט לזוגתו. "הפרעות אכילה זה קלישאתי מדי עבור הבת שלנו". בעולם ההיפסטרים, הורים לא רוצים שבנותיהם יסבלו מהפרעות אכילה כי זה "קלישאתי".

וכמו כמעט כל מוצר שבז במוצהר לקלישאתיות ולהעמדת פנים, גם "לצאת לדרך" בעצמו סובל ממאפיינים קלישאתיים של סרט אינדי גנרי (הדמויות המרוטות-אך-מקסימות, צילומי האווירה עם שירי פולק ענוגים ברקע). ולא רק זה - הסרט סובל גם מצרימה של חוסר אותנטיות; הניגוד בין האישיות הנעימה של ורונה וברט (או זו שאנחנו אמורים להאמין שיש להם), לטון הפחות נעים שבו הסרט מתייחס לעולם שהם חיים בו, וזה יוצר תחושה שאנחנו לא באמת חווים את המתרחש דרך עיניהם של הגיבורים, כפי שאנחנו אמורים.

המבט החיצוני הקר של סם מנדז, זה ששפט את גיהינום הפרברים של "אמריקן ביוטי", את הצבא של "ג'ארהד" ויותר מכל את חיי הנישואים האומללים, הבגידות הקטנות והפתטיות והריבים מלאי הצביעות של "חלון פנורמי", נוכח גם כאן ויורה חצים של חוסר אמפתיה לכל עבר, משרטט גבולות של "אנחנו בסדר גמור, הם לא". לריחוק הרגשי הזה תורם כמובן גם התסריט של הסופר דייב אגרס ואשתו הסופרת ונדלה וידה, שכנראה כתבו את ורונה וברט בצלמם ולכן החמיאו להם יותר מלדמויות שסביבם.

קרזינסקי ומיה רודולף עושים את המיטב עם החומרים שניתנו להם ומגלמים את הדמויות באנושיות נוגעת ללב, אבל זה לא מספיק. בסופו של דבר, למרות שהוא סרט אינטליגנטי ונעים לצפייה, "לצאת לדרך" הוא כנראה סרט פחות מרשים ממה שנדמה ליוצריו. *

לראות

"חייה הפרטיים של פיפה לי"

רבקה מילר מביימת את העיבוד הקולנועי לספרה, על אישה בת 50 במשבר. זהו סרט מוזר מאוד: בכל מה שקשור לחייה של פיפה לי הצעירה (בלייק לייבלי) הסיפור לא מעניין. אבל חלקי הסרט שמוקדשים לפיפה לי המבוגרת (רובין רייט פן) מנומקים יותר, משעשעים יותר, ומתפקדים כסרט בנות לא רע בכלל, כולל קיאנו ריבס בלי חולצה.

או לא לראות

"צעירים לנצח"

הסרט התיעודי על מקהלת הקשישים שמבצעת שירים עכשוויים אמנם מעורר עניין לכל אורכו, אבל רגעי השיא שלו הם תיעוד ההופעות ולא המעקב מאחורי הקלעים, שגולש לפעמים למתיקות יתר ולהתנשאות. יש משהו לא נעים בלצפות באדם שמבוגר ממך ב-60 שנה ולחשוב "אווו, איזה חמוד".