"הלוואי שהספר האלקטרוני כבר היה כאן"

ר*נ*ה ורבין, 34, נולדה בתל-אביב, גדלה בתל-אביב וחיה בתל-אביב. למדה משחק במשך ארבע שנים בסירקל אין דה סקוור בניו-יורק. סיימה תואר ראשון (בהצטיינות) בספרות כללית ואנגלית באוניברסיטת ת"א, ומסיימת שם בימים אלו את התואר השני בתוכנית לפילוסופיה, מידע ותרבות דיגיטלית.

שיחקה בתיאטרון לילדים ולנוער ע"ש אורנה פורת, בתיאטרון הפרינג' תמונע, והופיעה פעמיים בפסטיבל עכו. השתתפה בסדרות טלוויזיה, בדרמה אחת ("רינה ואריק לנצח"), בווידיאוקליפ אחד ("עירומים") ועל רצפת חדר העריכה של סרט הוליוודי אחד ("מינכן"). תרגמה ספרים ומחזות, כתבה ביקורות ספרים, והגישה פינות ותוכנית טלוויזיה בנושאי ספרים ותרבות. משמשת כיום כעורכת ספרות המקור של ידיעות ספרים.

*איזה בית קפה אהוב עלייך במיוחד, ומדוע?

"מרסנד בתל-אביב. הוא קרוב לבית שלי ויש בו אווירה שכונתית נעימה, עוגות מעולות, מלצרים שווים, לקוחות שכיף לפגוש ובעל בית מקסים. מה עוד צריך".

*מהם חמשת הספרים העבריים הזכורים לך ביותר לטובה?

"זו שאלה שאני לא אוהבת. אי אפשר לצמצם לחמישה, ובכל תקופה זה משתנה. כשמכריחים לענות על שאלות כאלו בסוף כולם נותנים פחות או יותר אותן תשובות, כי הרי לא תגיד שהזכורים ביותר בכל הזמנים כוללים גם ספר שקראת לפני שבועיים ולא נותן לך מנוח, שהוא לפעמים ספר שאפילו עדיין לא יצא לאור".

*איזה סופר היית שמחה לפגוש?

"גרטרוד שטיין אמרה פעם שלפגוש סופר זה מאכזב כמו לפגוש את האווז אחרי שהתענגת מהפואה גרא. גם דמויות ספרותיות, אם רוצים להמשיך להיקסם מהן, עדיף שיישארו בין דפי הספר ונבכי הדמיון".

*מיהם הסופרים הישראלים האהובים עלייך?

"אני מעדיפה לא לענות על שאלות כאלו. אני אוהבת הרבה סופרים ויש לי טעם מגוון. בדרך-כלל אני נוטה לאהוב ספר ולא דווקא סופר או את כל כתביו".

*מהו הספר האחרון שקראת, והותיר עלייך את רישומו?

"אני קוראת במקביל, אז יש כמה אחרונים. התענגתי והתפעלתי מספר חייו של שלמה מימון כפי שנכתב בידי עצמו - אני מתכוונת להוציא אותו מחדש בעקבות הגילוי המענג. התרשמתי מאוד מההקדמה ששלח לי עוזי וייל לכבוד ההוצאה המחודשת של 'היהודי האחרון' של יורם קניוק, ספר שאני תחת רישומו כבר שנים, מאז שקראתי אותו לראשונה.

"עוד אחד הוא ספר שעדיין אין לו שם, כתבה אותו אולה גרויסמן, והוא ייצא לאור בנובמבר. זה רומן רגיש ומרגש על עולה חדשה-ישנה שחוזרת למוסקבה, להביא את האפר של סבא שלה. השנה היא 1992, ומוסקבה וגם הגיבורה נמצאות במצב של גיבוש זהות חדשה. הייתי רוצה לקרוא לו 'מוסקבה! מוסקבה!' אבל נדמה לי שאין בארץ מספיק מעריצים של 'שלוש אחיות' שיתחברו לכותרת".

*לאיזה ספר את חוזרת שוב ושוב?

"אני חוזרת לפעמים למחזות מסוימים של שייקספיר ושל צ'כוב, אם שכחתי איך הולך אחד המונולוגים האהובים עליי. יש דמות אחת שחוזרת אליי שוב ושוב, מתוך מחזה של כריסטופר דוראנג, 'לצחוק בפראות', שתרגמתי ושיחקתי בו שלוש שנים. דמות האישה הזו, אין לה שם, הייתה די מטורפת. היא חוזרת אליי כל השנים מאז, בעיקר כשנשבר לי הלב או כשאני צריכה להתמודד עם אנשים גסי רוח.

"לפעמים אני מוצאת את עצמי אומרת את הטקסט שלה בקול רם, עם שינויים והתאמות, כמו למשל המשפט המעולה שמגיע תמיד אחרי פירוט של רגש אישי מאוד - 'זו תחושה אוניברסלית, לא? או שזו רק אני?'"

*יש דעה רווחת, שהקוראים בישראל אינם אוהבים לקרוא סיפורים קצרים. מה דעתך על כך ואיך את פועלת כעורכת?

"זאת לא רק דעה רווחת, אלא גם נתוני מכירות. בכל זאת אנחנו מוציאים ונמשיך להוציא קובצי סיפורים קצרים".

*מה דעתך על מעמדה של השירה כיום?

"לדעתי, השירה במקום מצוין. יש הרבה קוראים יחסית, יש הרבה פעילות, ויש משוררים צעירים מוכשרים מאוד. השירה במקום הרבה יותר טוב מהמחזאות העברית".

*איך את רואה את שוק הספרים בישראל בעתיד הקרוב?

"אני מאמינה מאוד בספר האלקטרוני וחושבת שזה העתיד הלא רחוק. הלוואי שהוא כבר היה כאן.

"אני לא חושבת שצריך לצמצם את מספר הספרים היוצאים לאור. עם צמיחת האינטרנט, הבלוגים, הספרים המקוונים והמדיה הדיגיטלית בכלל, יצמחו מחדש גם תפקידי המבקרים ומנתבי התוכן, כדי שאפשר יהיה להתמצא ביתר קלות בתוך כל הבלגן ולבחור את מה שמתאים לך אישית.

"אני כן חושבת שצריך לתמחר את הספרים כך שהסופרים יקבלו שכר הוגן, כמו גם המתרגמים, העורכים, המגיהים וכל מי שעושה במלאכה. בהמשך הדרך, כשמרבית הספרים לא יודפסו ולא יהיה צורך לשלם על נייר, דפוס, כריכייה, שכירת מחסנים, משאיות וחנויות, העלויות יוזלו מאוד והתשלום יוכל לעבור ברובו למי שעובד באמת על הכנת הספר.

"כמעט 600 שנים אחרי גוטנברג, יש תחושה שכבר הכל נעשה. הגיע הזמן לראות מה עוד אפשר לעשות עם מילים. בקיצור, אני בעד חדשנות ותעוזה ובעד לאפשר לנערים ולנערות לשחק לפנינו". *