העליון: עיריית ת"א תפצה עורכי דין שהעסקתם הופסקה בלי התראה

בית המשפט העליון מתח ביקורת חריפה על התנהלות עיריית תל-אביב, שפעלה בחוסר תום-לב והפרה את חובת ההגינות הציבורית המוטלת עליה, כשהפסיקה בלא הודעה מוקדמת את ההתקשרות עם משרדי עורכי דין שהעניקו לה שירותי גבייה משפטיים.

עם זאת, בוטל פיצוי בסך 10 מיליון שקל בו חויבה העירייה לשלם לחלק מעורכי הדין התובעים, המשקף מחצית משכר-הטרחה שיכלו לקבל בתיקים שלא הועברו אליהם בתקופת ההודעה המוקדמת.

העליון קיבל בחלקם את ערעורי העירייה על שני פסקי דין שניתנו במחוזי בתל-אביב. בפסק דין אחד חייבה השופטת דרורה פלפל את העירייה לפצות בכ-10 מיליון שקל את עוה"ד ידידיה גורן, ישראל סלונימסקי ז"ל ושושי בר, בגין הפסקת ההתקשרות ואי-מתן הודעה מוקדמת של שנה.

בפסק דין שני חייבה השופטת רות רונן את העירייה לפצות את עוה"ד הנריק רוסטוביץ ופנחס גלעד ב-73 אלף שקל בלבד, בגין אי-מתן הודעה מוקדמת של 8 חודשים. בעוד פלפל פסקה פיצוי עבור יתרת שכר-הטרחה שיכלו לגבות בתיקים שנותרו, רונן דחתה דרישה זו. כל הצדדים ערערו על פסקי הדין.

בשנות ה-70 וה-80 התקשרה עיריית תל-אביב עם מספר עורכי דין בהסכמים למתן שירותי גביית חובות מוניציפאליים (בעיקר חובות ארנונה ומים ובתקופה מסוימת גם גביית צ'קים). דובר במאות ואלפי תיקים בשנה, שהניבו לכל עורך דין הכנסה שנתית ממוצעת של כ-8 מיליון שקל.

אלא שבשנת 2000 הפסיקה לפתע העירייה את ההתקשרויות, לאחר שהארנונה ותשלומי החובה לרשויות המקומיות הוכרזו כחובות שניתן לגבותם לפי פקודת המסים (גבייה). הכרזה זו איפשרה לרשויות לגבות ארנונה ומסים בדרך של גבייה מינהלית, ללא צורך בהגשת תביעות לבתי המשפט.

העירייה לא טרחה להודיע לפרקליטים על הפסקת ההתקשרות, ופשוט הפסיקה להעביר להם תיקים. ניסיונות הבירור שלהם נענו בתשובות מתחמקות.

השופטת אסתר חיות, בהסכמת השופטים אשר גרוניס וסלים ג'ובראן, תמהה כיצד מערכות היחסים הארוכות בין העירייה לעורכי הדין לא עוגנו בכתב. "היעדרם של הסכמים כתובים ומפורטים כאלה תמוה ובעייתי במיוחד, נוכח העובדה כי עניין לנו ברשות שלטונית שהינה אחת הרשויות המקומיות הגדולות בארץ, ובשירותי גבייה משפטיים שניתנו לה במשך עשרות שנים. העובדה כי לא היה בידי העירייה להציג ולו חוזה חתום אחד בינה ובין מי מעורכי הדין דנן, אינה מתיישבת עם סדרי מינהל תקינים והקשתה מאוד על הדיון".

היעדרם של ההסכמים הביאה למחלוקת בין הצדדים ביחס למנגנון הגבייה עליו סוכם.

חיות התערבה בקביעות העובדתיות של השופטת פלפל לגבי תוכן ההסכמות בין הצדדים, בכל הנוגע למנגנון התמורה ולהתניית שכר-הטרחה בגבייה בפועל מאת החייבים.

בעוד פלפל הסיקה מהראיות עח עוה"ד גורן, סלונימסקי ובר קיבלו את שכר-הטרחה שבית המשפט פסק להם - חיות דווקא ציינה כי הם לא דרשו את שכר-הטרחה עם פסיקתו על-ידי הערכאות, אלא רק עם גבייתו בפועל - ומשכך עליהם להוכיח כי המנגנון היה שונה ולא הותנה בגבייה בפועל.

לדעת חיות, "כל הראיות מעידות כי לאורך השנים נהגה בין הצדדים פרקטיקה של תשלום שכר-טרחה רק לאחר הגבייה בפועל מהחייבים, ובהיעדר גבייה הם לא קיבלו את שכר-הטרחה הפסוק".

חיות אישרה, מנגד, את קביעת השופטת רונן, לפיה מנגנון התמורה המוסכם בין העירייה לבין עוה"ד רוסטוביץ וגלעד היה מנגנון של שכר המותנה בגבייה בפועל, כעולה מההסכם עליו חתום רוסטוביץ' (והעירייה לא חתמה).

באשר להפסקת ההתקשרות נקבע כי לעירייה עמדה הזכות לסיים באופן חד-צדדי את החוזה עם שתי קבוצות עורכי הדין, נוכח הכלל לפיו יכול צד לחוזה שאינו קצוב בזמן להביא לסיומו בהודעה חד-צדדית - ובלבד שיעשה כן בתום-לב ובדרך מקובלת. זאת משום שברור כי גם בחוזה שאינו קצוב בזמן לא התכוונו הצדדים להתקשר לעולמי-עד.

ואולם, נקבע כי האופן בו מימשה העירייה זכות זו "לקתה בעמימות ובחוסר בהירות העולים כדי התנהלות בחוסר תום-לב מצידה והפרה של חובת ההגינות המוגברת החלה עליה כרשות ציבורית".

זאת, משום שהעירייה "לא מסרה לעורכי הדין הודעה מסודרת על סיום ההתקשרות עימם ועל הפסקת העברתם של תיקים חדשים לטיפולם. ממילא לא ניתנה להם על-ידה הודעה מוקדמת כלשהי או פירוט מהו ההסדר ומהם התנאים שהיא מבקשת להחיל עד גמר הטיפול במלאי התיקים הקיים בידי עורכי הדין" - כל זאת אף בלי תשלום פיצוי בגין אי-מתן הודעה מוקדמת.

באשר לסעד, העליון אימץ את קביעות השופטות המחוזיות באשר לתקופת ההודעה המוקדמת שהעירייה אמורה היתה לתת (שנה אצל פלפל ו-8 חודשים אצל רונן). ואולם, חיות שינתה את חישוב הפיצוי. היא קבעה כי הפיצוי יחושב "באופן המביא בחשבון רווח שנתי על-פי ממוצע הרווח ב-3 השנים שקדמו לסיום ההתקשרות", ולא לפי הרווח בשנה שקדמה לתום ההתקשרות (שכן הוא עלול להיות מקרי ובלתי משקף).

חיות הוסיפה כי אין לנכות מהפיצוי המגיע לגורן, סלונימסקי ובר סכומים שגבו כשכר-טרחה עבור הטיפול בגביית החובות במלאי התיקים שנותר בידם לאחר סיום ההתקשרות (כפי שפסקה פלפל) - אך מנגד ביטלה גם את הפיצוי המשמעותי שקיבלו, בעילה של שכר-טרחה פסוק עבור מלאי התיקים הקיים (50% משכר-הטרחה שנפסק לעירייה בתיקים אלה). (ע"א 9784/05).