סיפורים מבית אבבא

אלמלא הייתי משוכנע שבערוצי הטלוויזיה השונים לא ייתכנו אינטרסים צולבים, הייתי עוד חושש שמא יש כאן מעין קדימון לסרט בכיכובה של מריל סטריפ ("מאמה מיה", ו' 22:00, יס 2; מוצ"ש 22:00, הוט גולד), אבל מה לי כי אלשין לרגולציה כשבאתי בכלל, ברוח הימים האלו, לצאת מהארון: אני אוהב את להקת אבבא. אהבה מתונה אמנם, לא תמצאו בחדרי חולצה של ביורן או פוסטר חתום של אניטה, אבל גם 30 שנה ויותר אחרי, אני חושב שהלהקה השוודית היא יופי של פסקול לרגעים השמחים יותר של החיים. הנה, אמרתי את זה.

הסרט התיעודי הזה, שמנסה להתחקות אחר הצלחת המחזמר ומתעד את תהליך העשייה של הסרט, הוא במשקל נוצה. מסוג סרטי התעודה שאפשר למצוא יותר בערוצים כמו E! ופחות בערוצי דוקו נחשבים, אבל כאן דווקא יתרונו הגדול. מי שחושב שאני מגזים, מוזמן לראות איך מריל סטריפ, פירס ברוסנן ועוד הרבה אנשים טובים מתכנסים כדי לככב בדרמה המוזיקלית על הנערה שערב נישואיה מבקשת לדעת מי משלושה מועמדים פוטנציאליים הוא אביה האמיתי. *

פולישוק, הגרסה הקישונית

"השועל בלול התרנגולות", ו' 19:31, הוט בידור ישראלי

חובבי הכדורגל לא יכלו לפספס, במשך שני לילות רצופים, איך התייחסו באולפן ליגת האלופות של ערוץ הספורט, לפרשת זהותה המינית של רצה דרום-אפריקנית (אלופת ה-800 מ'), שהופעתה הבלתי נשית בעליל, החשידה אותה כגבר. בתגובה ציטט אבי מלר מתוך מערכון ישן של אפרים קישון, שבו מחליטים הישראלים לשלוח גבר למקצה הנשים באולימפיאדה, מתוך רצון לזכות במדליה ובגאווה (עוד לפני שהביטוי הזה התייחס גם לזהות מגדרית). סופו של עניין הוא שהניסיון נכשל מפני ש"הוא יצא אחרונה".

ההקדמה הזאת באה כדי לומר שדווקא בשבוע שבו עסקו כולם במורשתו של חנוך לוין ובאקטואליותה הבלתי-נלאית, קיבלנו עוד הוכחה לעד כמה אפרים קישון לא מפסיק לחדש כאן, שנים אחרי מותו. "השועל בלול התרנגולות" מביא מעין "חלום ליל קיץ" של חבר הכנסת דולניקר, שמגיע לכפר שליו שבו התושבים אינם עוסקים בפוליטיקה כלל. חבר הכנסת מחליט להביא לכפר את "בשורת הדמוקרטיה", וכמובן שמאותו רגע השלווה היא ממנו והלאה. בולטים שם שייקה אופיר (אפרופו שמות שגורמים לגעגועים) וספי ריבלין. *

כובשים לא נאורים

"בה"ד 1", מוצ"ש 22:15, ערוץ 2

אני עוקב בהתמדה אחר הסדרה הטובה הזאת של רוני דניאל, ומודה שהיא מעוררת בי רגשות מעורבים. מצד אחד, יש משהו נוגע ללב, כמעט נאיבי, ברצון של צעירים טובים ורבים להתגייס ולתרום דווקא בעידן שבו, לכאורה, הולך ופוחת הדור. אבל בתוך הפסיפס הישראלי המרתק שפורסת הסדרה, יש גם לא מעט אקורדים צורמים. בשבוע שעבר תיעדה הסדרה את השירות המבצעי של הצוערים בשטחים. הדעה הרווחת ביניהם הייתה שאין להם אינטרס לפגוע בערבים (המכונים: "מקומיים"), אבל "שלא ירימו את הראש".

בדרך-כלל אני משתייך לאלו שרואים בכיבוש רע הכרחי, ולא המקור לכל צרותינו, אבל הז'רגון שהכה שורש בשפת החיילים הבהיר עד כמה הכיבוש הפך מכורח צבאי-מדיני להלך רוח של ממש. אין לי בעיה עם המתנחל שרוצה לשוב לנחלת אבותיו, או עם מי שרואה בשטח פיקדון לקראת פתרון של שלום. אבל רוני דניאל חשף, אולי בלי משים, את אלו שבטוחים, בלי קשר לדעותיהם, ש"לכיבוש נולדנו", וכשהם שוטחים את משנתם בעברית קלוקלת, לא נותר אלא למלמל את "אם בארזים". *