מזיהום ועד פוליטיקה: 5 החטאים של תעשיית הרכב בישראל

לתעשיית הרכב יש הרבה חטאים שעליהם היא צריכה לכפר - זיהום, יוהרה, חצאי אמיתות ועוד ■ הנה כמה מהם

יום כיפור הוא המועד הכי מתאים להכות על חטא, ולתעשיית הרכב יש לא מעט כאלה. זוהי מכונה אדירה ומשומנת לייצור כסף, שהערך הראשון במעלה שלה הוא הישרדות עסקית. לשם כך מעגלים היצרנים פינות, מקצצים בעלויות, ומעכבים טכנולוגיות, חלקן בעלות חשיבות קריטית, ובלבד שהמוצר הסופי יהיה עטוף באריזה חדשה, נוצצת ורווחית.

למשל, השנה התכסתה תעשיית הרכב בכסות ירוקה וסביבתית מקיר לקיר, אבל בו בזמן המשיכה להילחם בכל הכוח נגד ניסיונות לכפות תקנים מחמירים יותר לשמירה על איכות הסביבה ולייעול צריכת האנרגיה. יצרני רכב ממשיכים לשווק מותגים שלהם בתור "סביבתיים", ובו בזמן מקדמים מותגים אחרים, שכל מטרתם לספק למתי-מעט בעלי ממון תענוגות מוטוריים לא הגיוניים, שמטפחים את האגו שלהם על חשבון הסביבה והחברה. לעתים קרובות גם זוכים יצרני הרכב לגיבוי מהרגולטורים, שרואים בתעשיית הרכב מקור לא אכזב לייצור מסים. הנה כמה דוגמאות.

חטא הפוליטיקה: לא נוגעים בסקטורים מקושרים

חטא הפוליטיקה

מה יותר נכון, הגיוני וצודק מבחינה חברתית וסביבתית - לעודד את האזרחים לרכוש מכונית דיזל פרטית עם מנוע קטן ומודרני, שהפליטה שלו מזערית וצריכת הדלק הריאלית שלו מגיעה ל-15 קילומטרים לליטר, או לנהוג בטנדר של 4 טונות עם מנוע V8 בנזין, שתופס נפח כביש וחניה של 2.5 מכוניות פרטיות, צורך חמישה קילומטרים לליטר, ופולט CO2 כמו משאית אשפה עירונית?

התשובה ברורה, אבל מתברר שהרגולטור בישראל חושב אחרת. מכונית דיזל פרטית, או אפילו מסחרית דיזל קטנה דוגמת ברלינגו ושות', נענשת כיום בישראל במס קנייה של 90%, ומכיוון שנוסחת הפליטה של המס ה"ירוק" מפלה לרעה את הדיזלים, היא גם לא זוכה כמעט לזיכוי. לעומת זאת, מסחריות ענק של ארבעה טונות, דוגמת שברולט סילברדו עם מנוע V8, משלמות אפס מס קנייה. ממש כך. מאותו פטור מוחלט ממס קנייה נהנות גם עשרות אלפי מסחריות-מוניות, שנעות מסביב לשעון במקומות הצפופים והמאוכלסים ביותר בערים, וכך גם משאיות ואוטובוסים. המס הירוק גם מתעלם מפליטת הלוואי של מכוניות חשמליות (ע"ע) ומעניק להן תמריץ מס של 75%.

ולמה כל זה? אולי מכיוון שסקטורים מסוימים של שוק הרכב מוגנים על-ידי פטרונים בעלי עוצמה וקשרים פוליטיים, שלאנשי האוצר לא כדאי להסתבך איתם. הלקוחות הפרטיים, לעומת זאת, הם הרוב הדומם. עובדה. איש עדיין לא יצא לרחוב.

חטא היוהרה: בוגאטי Galibier

כל פסיכולוג מתחיל יודע שבין תסביך נחיתות לשיגעון גדלות מפריד רק מרחק קצר. במקרה של קבוצת פולקסווגן הנחיתות נובעת כנראה מהקידומת "פולקס", שהוצמדה לה בימי מצוקה אפלים. הניסיון למחוק את תווית ה"עממיות" הוביל את הקונצרן למסע רכישות מרשים, שכלל את בנטלי, סמל האריסטוקרטיה הבריטית; את למבורגיני, פאר האקזוטיקה האיטלקית; ולבסוף את בוגאטי בעלת הניחוח הניאו קלאסי.

המכונית הראשונה והיחידה של בוגאטי, ה-Veyron, הייתה ועודנה יצירה הזויה עם אלף כוחות סוס ומחיר של כמיליון אירו. אבל תיאורטית לפחות ניתן למצוא לה צידוק בשל היותה הדבר הקרוב ביותר למכונית מסלול חוקית לכביש, שמיוצרת באופן סדיר. אלא שפולקסווגן לא מסתפקת בכך, והחיפוש אחרי יוקרה וכבוד מוביל אותה כיום לצייד את המותג במכונית הסדאן החזקה, המהירה והיקרה ביותר שיוצרה אי-פעם.

רמז עבה ביחס לתוכניותיה העתידיות מספקת מכונית התצוגה Galibier של בוגאטי, שנחשפה החודש. למכונית יש מרכב סיבי פחמן, ו"שלדה שזוהרת כאשר מאירים על המכונית". בחרטום ממוקם מנוע 16 צילינדרים(!) שבאמצעותו יכול הנהג הפרטי לקחת את הבוס, את מזכירתו הצמודה ואת המאבטח למהירות הגיונית בהחלט של 350 קמ"ש על כביש ציבורי. ואם מישהו עדיין לא הבין את הרמז, מכסה המנוע נפתח כמו צמד כנפי מלאכים, שמתרוממות אל על.

חטא הטעם הרע: מנסורי צ'ופסטר

מנסורי צ'ופסטר

על טעם וריח אין להתווכח, אבל באמת שצריך למתוח את הקו האדום של הוולגריות במקום כלשהו. באופן אישי לגמרי, את הקו האדום שלי חוצה בגדול היצירה האחרונה של סדנת שדרוג המכוניות מנסורי, ששמה צ'ופסטר.

המכונית מבוססת על הפורשה קאיין טורבו, שגם במצבו המקורי מעולם לא היה ניתן לייחס לו חינניות או עידון. מנסורי לוקחת את הקאיין טורבו, מנסרת את שלדתו ומנמיכה אותו משמעותית על חשבון מרווח הגחון המקורי של הרכב ויכולת השטח שלו (ולא שאנחנו חושדים שמישהו לקח אי-פעם את הקאיין הפרטי שלו לשטח). לאחר מכן מוסיפים לרכב כנפיים ענקיות, שמגדילות את רוחבו בשמונה סנטימטרים, הפגוש הקדמי מוחלף ביחידה יותר אגרסיבית, הפנסים משודרגים ליחידות Led בולטות, ודופנות המרכב נצבעות בשילוב מזעזע של שחור ולבן בנוסח עדות הגנגסטרים של דאון טאון לוס אנג'לס. הדובדבן שבקצפת הוא חישוקי 23 אינצ'ים שחורים משחור עם צמיגים חסרי רחמים.

גם המנוע, שבקאיין טורבו המקורי מייצר כ-500 כ"ס ופולט CO2 כמו ארובה, מייצר כעת כ-710 כ"ס ו-60 קג"מ. כמה הדבר הזה עולה? 350 אלף דולרים ליחידה לפני מסים.

חטא "הכביסה הירוקה": המכונית החשמלית

המכונית החשמלית

עשרות מכוניות החשמליות, שנחשפו החודש בתערוכת פרנקפורט, לוו בצירוף המילים הקדוש Emissions Zero - אפס פליטה. הגדילה לעשות רנו, שאף הוסיפה את הסימול Z.E לתא המטען של כל הדגמים החשמליים שהציגה. המטרה של כל היצרנים הייתה לחמם את לבם של ה"ירוקים", שנחרדים לנוכח ההתחממות הגלובלית.

רק חברה הודית קטנה ונאיבית בשם REVA, העזה לחשוף שהמלך הוא עירום. בחומר העיתונות שליווה את הצגת החשמלית הקטנטנה שלה, כללה החברה הסבר: "המושג 'אפס פליטה' מתייחס למה שפולט צינור המפלט ברכב. כמות ה-CO2 האמיתית שנפלטת משתנה בהתאם לשיטת ייצור החשמל של המדינה שבה היא נוסעת. רק כאשר המכונית נטענת מחשמל שהושג ממקורות מתחדשים הפליטה היא אפס".

במילים אחרות, לרכב החשמלי עצמו אין פליטה מזיקה, אבל את האנרגיה לטעינה ולנסיעה הוא מקבל מרשת החשמל, שמייצרת אנרגיה בשיטות מזהמות להפליא. אולי בעתיד אוטופי תימצא דרך להפיק את כל החשמל מאנרגיה מתחדשת, אבל בינתיים רובו ממשיך להגיע משריפת פחם ומזוט. ומה עם תהליך הייצור עתיר האנרגיה של הרכב ושל הסוללה, שפולט כמות אדירה של זיהום? הטענה של "אפס פליטה" ברכב חשמלי היא כמו לטעון כי "הבית שלי אקולוגי מכיוון שאני זורק את הזבל אצל השכן".

חטא הניצול הציני: צריכת הדלק ה"רשמית"

צריכת הדלק

צריכת הדלק הופכת כיום למרכיב חשוב בשיקולי קניית הרכב. היצרנים מודעים לכך היטב, וכמעט כל רכב חדש מתהדר כיום בצריכת דלק נמוכה יותר משל הדור היוצא שלו.

אלא שמי שינסה לשחזר את הנתונים ה"רשמיים" של צריכת הדלק של רכבו החדש בחיי היומיום יגלה שבמקרים רבים הם מרוחקים שנות אור מהמציאות. אחת הסיבות לכך היא שמבחני צריכת הדלק התקניים סלחניים במתכוון. המבחן התקני של האיחוד האירופי למדידת צריכת הדלק בעיר, למשל, מבוצע במהירות ממוצעת של 18.7 קמ"ש(!), ואילו מבחן הצריכה "הבין עירוני" מבוצע במהירות ממוצעת של 62 קמ"ש. הצריכה נמדדת בטמפרטורה של עשרים עד שלושים מעלות ללא מזגן. קחו את אותו רכב והציבו אותו בתנאים ישראליים עם מזגן פועל סביב לשעון וסגנון נהיגה טיפוסי בנוסח "הישרדות", ותקבלו נתונים גרועים פי כמה.

סיבה נוספת לכך היא שמערכות ניהול המנוע המודרניות מאפשרות לתכנת מנועים להציג צריכת דלק אידיאלית בתנאי המבחן, שמזנקת אל על בתנאי אמת יומיומיים. יצרני הרכב מנצלים זאת בציניות ומשיקים דגמי ספורט עם נתוני צריכה סופר חסכוניים בליווי קריצה בנוסח "עבדנו עליהם". דוגמה טובה היא הגולף R החדשה, מפלצת ביצועים כפולת הנעה עם מנוע טורבו שני ליטרים, שמייצר 270 כ"ס. הרכב מזנק מאפס למאה בכ-5.5 שניות, ומגיע ל-250 קמ"ש, אבל פולקסווגן מתגאה בצריכת דלק ממוצעת רשמית של כ-11.4 קילומטרים לליטר. ומהי צריכת הדלק כאשר מנצלים את הביצועים שלהם תוכננה המכונית? אתם יכולים רק לנחש.

dbg@globes.co.il