למה מנהלים מתנהגים כמו כבשים?

ידיד שעובד בחברה רב-לאומית גדולה סיפר לי שהוא הגיע למשרד באחד הימים וגילה בקבוק מים על שולחנו - ועל כל שולחן אחר ב-11 הקומות של הבניין. לצד הבקבוק היה כרטיס שתיאר גוונים שונים של צהוב, מצבע לימון הכי חיוור לצהוב הכי חזק. הכרטיס פירט את צבע השתן שלנו בהתאמה לכמות המים שאנחנו שותים. המסר היה שהעובדים צריכים לשתות יותר. עובדים מיובשים הם פוריים פחות, הזהיר הכרטיס.

זו הדוגמה הקיצונית ביותר שנתקלתי בה עד כה לכך שמחלקת משאבי אנוש מטמטמת את כוח העבודה ומתערבת בעניינים שלא צריכים לעניין אותה. מניסיוני, אפילו ילד קטן יכול לדעת אם הוא מיובש, בלי ללכת לשירותים של הגן עם כרטיס צבעים. אם הוא חש צמא, הוא שותה.

אינסטינקט הבנאי

הכרטיס הצהוב המעליב והמגוחך לפחות היה זול להפקה. סימן יקר יותר לשובה של הכסילות הניהולית התקבל מחברה גדולה עוד יותר וידועה יותר. אותה חברה הטיסה בחודש שעבר את כל חברי הנהלתה הבכירים לארה"ב לשבוע שלם שבו הם הודרכו על ידי יועצים מ"מכון העתיד" בקליפורניה בעשר מיומנויות המפתח הנדרשות לשם שגשוג החברה.

המיומנות הראשונה היא "אינסטינקט הבנאי", המוגדר "יכולת לתעל דחף טבעי לבניית מיומנות ליצירת העתיד ולהתחבר לאחרים אגב כך". מאחר שבלתי אפשרי להבין מהי בדיוק המיומנות הזו, קשה גם לדעת אם אנחנו שולטים בה או לא.

מנהיגי העתיד חייבים להיות גם בעלי "ביו-אמפתיה", כלומר, "יכולת לראות דברים מנקודת מבט של הטבע. להבין, לכבד וללמוד מן הדפוסים של הטבע". במקרה הזה, לפחות אפשר להבין את המילים, אם כי התובנה הכללית קצת חמקמקה. רוב דפוסי הפעילות בטבע הם דברים שמשלמים למנהלים בכירים כדי לרחוש להם בוז ולהתעלם מהם. זבובים הורסים את המזון שלהם לפני שהם אוכלים אותו. חזירים מסוגלים לאכול את הגורים שלהם במצבי מתח. אם בוחנים את 3 מיליארד השנים האחרונות, מגלים כמויות אדירות של סבל דרוויניסטי ברוטלי - המינים החלשים עונו, חוסלו או סתם הושארו לגסוס מרעב. האם זהו העתיד התאגידי שלנו? אני ממש מקווה שלא.

מיומנות שלישית נקראת "שקיפות שקטה", כלומר "היכולת להיות גלויים ואותנטים ביחס למה שחשוב לכם - מבלי לפרסם את עצמכם", וזו כנראה המיומנות החלשה ביותר של המנהלים. גם בעתיד הם יצטרכו לחצצר בחצוצרות שלהם כדי להפגין את הצלחתם בראש חוצות.

באותם חמשת ימי הדרכה דחוסים לעייפה לא היה ולו מנהל בכיר אחד שהעז לשאול: למה אנחנו עושים את זה? או סתם לומר: זה קשקוש מוחלט. כולם התנהגו כמו כבשים. האמריקנים עשו את זה במלוא השכנוע, הבריטים קצת פחות. האחרונים היו מפוחדים מכדי להעז לדבר בזמן השיעורים, אך אחרי כמה וכמה משקאות בבר בלילה, חלקם הצליח ללגלג על כל זה.

מה שמזעזע כאן הוא שלא מדובר בחברה סתם כך. זו חברה רב-לאומית מכובדת ומפחידה, שיצאו לה מוניטין של חברה השוכרת את הטובים והמבריקים ביותר לעבודה. אחרי חמש דקות של מחשבה, כולם היו צריכים להגיע למסקנה שמיומנויות המנהיגים בעתיד יהיו זהות למיומנויות בהווה. המיומנויות הללו הן קביעת האסטרטגיה הנכונה וביצועה, מה שמחייב תכונות ידועות כמו אינטליגנציה, החלטיות וקשיחות.

כפי שנוכחתם לראות, לא נקבתי בשם אף לא אחת מהחברות. זה מפני שהשוק הדובי בבולשיט אולי הסתיים, אבל השוק הדובי באומץ נמשך. לפחד ולפרנויה יש כיום חלק עוד יותר גדול בחיים התאגידים מכפי שהיה להם לפני שנה. כל אחד מהמכרים שסיפר לי את הסיפורים הללו התחנן שלא ארמוז בכלל על זהות החברה. הם ידעו שאיתור שלהם יגרור הוצאה להורג פומבית. מאחר שהאבטלה עדיין בעלייה, לאף אחד מהם לא היו ספקות לגבי המיומנות הניהולית הראשונה במעלה בעתיד: היכולת לשמור על המשרה שלך. *