יאיר לפיד: "יש בגרות בתושב"ע לדרוזים ובגרות בסלסה. יבוא יום ותהיה בחינת בגרות ב'האח הגדול'"

העיתונאי יאיר לפיד, שעלה היום (ב') לשאת דברים בפאנל החינוך בוועידת ישראל לעסקים של "גלובס" (אחרי סבר פלוצקר, ששיגר עקיצות לעבר רה"מ שלא הגיע לחלק זה של הדיון), החליט להניח לנתניהו ולהתמקד בשר החינוך, גדעון סער.

לפיד הזכיר את התדירות התכופה בה התחלפו שרי החינוך בישראל ב-15 השנים האחרונות, ואמר כי עתידו הפוליטי של סער תלוי בהצלחתו בתור שר החינוך.

לפיד השתמש בדימוי של התלמיד הישראלי החלש אשר מאיים על עתידו הפוליטי של סער, וציין מספר נקודות אבסורדיות במערכת החינוך בישראל, כדוגמת שתי בחינות בגרות בחקלאות, בגרות בתושב"ע, בגרות בתושב"ע לדרוזים, בגרות בריקודי סלסה, בגרות בשיט ומדעי הים ועוד. "יבוא יום ותהיה גם בחינת בגרות ב'האח הגדול'", אמר לפיד באירוניה.

"כשאנחנו גדלנו עשינו בגרות בשמינית, ובמשך 11 שנות לימוד רק למדנו", הוסיף לפיד. "היום מתחילים את בחינות הבגרות בכיתה י'. נותנים לתלמידים לבחור יחידות; הכל בשביל לשפר את הסטטיסטיקה, הכל בשביל להוציא בסוף הודעה טובה לעיתונות. הילדים שלי עושים בחינת בגרות בתנ"ך. למה? הם צריכים ללמוד תנ"ך, לא להיבחן בתנ"ך. יש מבחן על אלוהים, ואתה צריך לעבור את המבחן על אלוהים לפחות בציון 60".

"התלמידים צריכים בחינות בגרות באנגלית, מתמטיקה והבנת הנקרא. זהו. אחר-כך שיעשו בחינות קבלה לאוניברסיטה במקצועות אחרים", אמר לפיד.

"אדוני שר החינוך", פנה לפיד לסער, "במקום להיות שר הבחינות, תהיה שר החינוך. אם תשנה את המערכת, זה יכריח גם אותנו להשתנות. זה יכריח אותנו להפסיק לראות את העולם רק דרך הישגים. זה שינוי תרבותי עמוק. אנו צריכים לימוד לשם לימוד. אנו צריכים להכיר בעובדה שאם בוחנים את התלמידים לפי הבגרויות - זה פשע מוסרי. אדוני שר החינוך, מערכת החינוך עברה זעזועים רבים בשנים האחרונות. אתה צריך להחליט שבית-ספר הוא מקום שלומדים בו, ושחינוך הוא לא רק תוצאות אלא בעיקר התהליך".

סער ללפיד: "לכל מה שאמרת אין יסוד עובדתי. בגרות בתנ"ך חשובה"

סער, שהאזין לדבריו של לפיד, עלה מיד אחריו וקיבל את ההזדמנות להגיב לדבריו. "איך להגיד זאת בעדינות, יאיר, לא המצאת כלום", השיב לו סער. "אני כבר הנחיתי לצמצם את מספר בחינות הבגרות. אתה מציע 3 בחינות בלבד. אם אני אאמץ את השיטה שלך - מיד שיעור הזכאים לבגרות יעלה, וזה כבר לא מסתדר עם התזה שלך שמטרתנו היא אך ורק לשפר את הסטטיסטיקה. ירידה בהישגים ובציונים זו ירידה ברמה! זו לא רק סטטיסטיקה. הדרך הכי טובה לברוח מזה היא לעשות הנחות ולא למדוד את עצמנו. הסטטיסטיקה היא בשבילך ובשבילי ובשביל כולנו. לכל מה שאמרת אין יסוד עובדתי".

סער ציין כי הישגים מבטאים רמה, ואמר כי היכולת של ישראל לשרוד באזור "עוין", כדבריו, ולהתמודד עם הכלכלה הגלובלית - תלויה בכך ש"לא נעשה לעצמנו הנחות". הוא השיב ללפיד ואמר: "צריך לעשות גם בגרות בתנ"ך. כן, זה חשוב".

לאחר שסיים להגיב לדברי לפיד, התפנה סער לנאום שהכין מראש, ואשר עסק בתפיסתו לגבי מערכת החינוך. סער התייחס גם לשכר הנמוך של המורים, וציין כי מורה בישראל משתכר כ-40% פחות ממורה במדינות ה-OECD.

סער הדגיש גם את המצב הדמוגרפי בישראל שמקשה על שיפור במערכת החינוך, דיבר על כיתות חכמות וממוחשבות בעתיד - ומיד חזר למציאות: "המשבר במערכת החינוך הוא עמוק ורב-מימדי. הצבנו למערכת החינוך יעדים גבוהים, ולא חששתי להציב את המבחנים הבינלאומיים הבאים בעוד כשנה וחצי כאבן-בוחן במקצועות הליבה: מדעים, מתמטיקה ועוד. אנו בונים מודל לתגמול מבוסס תפוקות בבתי-הספר", אמר.

"המדינה לא צריכה לוותר על כלום מתקציבה כדי לשפר את שכר המורים ואת מערכת החינוך", אמר לפיד בתגובה לדברי סער. "הכסף יושב אצל החרדים. אין שום מדינה בעולם שבה יש מערכת חינוך עצמאית".

איזו קטסטרופה כלכלית נפלאה

העיתונאי יואב קרני, כתב "גלובס" בוושינגטון אמר: "ב-24 ביולי השנה יכלו האמריקאים לראות את רירו של שר החינוך שלהם, ארני דאנקן, נוטף. עתה זה הונחו בחיקו 4.35 מיליארד דולר שהוא הוסמך להוציא על פי שיקול דעתו, מה שקוראים באנגלית discretionary. הסכום הזה לא נכלל בתקציב, לא היה חלק מאיזשהו חוק הקצאות. הוא בא ממה שהאמריקאים קוראים "חבילת ההמרצה", זאת אומרת הנוזל מניב האופוריה שהוזרק אל ורידי המשק, בִמְנות יתר, בתקווה נואשת שיהיה אפשר להפיח רוח חיים בעצמות היבשות ולמנוע שפל כלכלי.
"הזדמנות הניתנת פעם אחת ויחידה בחיים", הכריז שר החינוך דאנקן. הסכום הזה גדול בהרבה מכל ההקצבות הדומות שניתנו לכל שרי החינוך בתולדות ארה"ב גם יחד".

"צריך רק למהר ולהגיד שלארה"ב היו פחות שרי חינוך מאשר לישראל. היא התחילה למנות אותם רק ב-1981. האמריקאים לא חשבו שחינוך הוא עניינה של הממשלה הפדרלית בוושינגטון. חינוך בעיניהם היה עניינה של הקהילה, לפעמים במובנה המצומצם ביותר. עצם הקמתו של משרד חינוך היתה בעיני מיליונים אקט של התגרות מצד הממסד הפוליטי, איום על חרויותיהם. רונלד רייגן, אשר נבחר לנשיא ב-1980, היה חייב למנות שר חינוך, מפני שזה היה החוק. אבל הוא הבטיח במסע הבחירות שלו לבטל את משרד החינוך במהירות האפשרית, ולהחזיר את החינוך לידי אפיטרופסיו הטבעיים".

"הוא לא עשה כן. גם שני הנשיאים הרפובליקאיים שבאו אחריו, בוש האב ובוש הבן, לא עשו כן. אדרבא, שניהם העמידו את התערבות וושינגטון בענייני החינוך במרכז מצעיהם הפוליטיים. בוש האב הבטיח להיות "נשיא החינוך", וגם כינס ועידת פיסגה זמן קצר לאחר השבעתו כדי לדון בהצלת הסטנדרטים של מערכת החינוך האמריקאית. אבל הוא התקשה בסופו של דבר להסתיר את פיהוקו. מדיניות פנים עניינה אותו פחות, הרבה פחות, ממדיניות חוץ".

"בוש הבן ניהל את מסע הבחירות שלו בשנת 2000 בימיה האחרונים של הגאות הכלכלית הארוכה ביותר בתולדות אמריקה. המצב היה פשוט יוצא מן הכלל. אמנם אויר התחיל לצאת מבועת הטכנולוגיה העלית אבל כל שאר האינדיקטורים היו מעולים. לארה"ב אפילו היה זו השנה השלישית עודף תקציבי, כמעט 200 מיליארד דולר בשנה. הנשיא קלינטון הציע לפרוע את החוב הלאומי עד שנת 2016 כל השומע יצחק ונגיד הבנק המרכזי אלאן גרינספן השמיע את דעתו המלומדת, שאולי בכל זאת כדאי להשאיר טיפ-טיפה חוב, כדי שהאוצר יוכל להנפיק מפעם לפעם אגרות חוב, ולהשפיע בזה על שערי הרבית".

"המצב היה כל כך טוב, עד שאפילו רפובליקן שמרני התקשה לבקר את הממשל הדמוקרטי על ענייני כלכלה. בוש הבן העמיד איפוא סיסמא מושכת עין במרכז מסע הבחירות שלו: "יש מיתון", הוא אמר, "מיתון בחינוך", the education recession. הוא הבטיח להיות נשיא החינוך, כמו אבא. שומעיי אולי יזכרו, לפחות מסרטו המרושע של מייקל מור Fahrenheit 9/11, את המעמד ההוא, ב-11 בספטמבר בבוקר, של הנשיא בוש יושב בכתה של בית ספר יסודי בפלורידה, ומאזין למורה ולתלמידיה הזעירים, בשעה שמגיעה אליו הידיעה הראשונה על המטוס הראשון שפילח את המגדל התאום הראשון. בוש ישב בכתה ההיא, מפני שהוא חשב לפי תומו כי הוא עומד להיות נשיא של ימי שלום וחינוך אמנם יהיה האתגר העיקרי שלו".

פשוט אפשר להשתגע מן המזומנים

"כך או כך, לשר החינוך דאנקן היה מותר להיות קצת אופורי. בזמן המשבר הפיננסי החמור ביותר של ימי חיינו, כאשר שגשוגה של אמריקה מובטח פחות ממה שהיה זה שמונים שנה, למערכת החינוך של ארה"ב יש יותר כסף ממה שהיה לה אי פעם. אני אינני מדבר על הרוורד ועל ייל, או על בתי ספר פרטיים של בני טובים. אני מדבר על מכללות זעירות במחוזות נידחים ועל בתי ספר מקולפי טיח בשכונות עוני".

"אני שומע משכניי בוושינגטון הוא פרופסור לביולוגיה בתחנת נסיונות קטנטנה במדינת וירג'יניה, היא פרופסור באוניברסיטה קטנה במדינת יוטה שפשוט אפשר להשתגע מן המזומנים. מלגות שהוקפאו זה עשר או חמש-עשרה שנה קמו לתחיה. ניסויים שנחו לזמן בלתי מוגבל התחדשו במרץ עצום, הקצבות ספרים שהתייבשו חזרו והתמלאו רטיבות. בקיצור, איזו קטסטרופה כלכלית נפלאה. הבו לנו קטסטרופה כזאת אומר אל נכון שר החינוך של ישראל וגם אנחנו נעשה מעשה דאנקן".

"אגב, איך זה יתכן? זה יתכן בין השאר מפני שאיכרים עניים בסין מוסיפים לממן את החוב הלאומי המפלצתי של ארה"ב, הגדול עכשיו יותר מן התוצר המקומי הגולמי השנתי שלה. ממשלתם היא הנושה הגדולה ביותר של ארה"ב, וגם, לפי שעה, הערבה הגדולה ביותר להמשך שיורו של הקפיטליזם. אנחנו חיים בעידן שבו כבר התרגלנו לאירוניות המהממות ביותר".

"שר החינוך דאנקן הוא אחד משותפיו הפוליטיים הקרובים, הוותיקים, האינטימיים ביותר של הנשיא אובמה. הוא היה ראש מערכת החינוך של שיקאגו, עירו של אובמה. הנשיא ושר החינוך שלו רוצים לטבוע חותם היסטורי על מערכת החינוך. הם רוצים לעשות מה שהבטיח בעצם כל נשיא ברבע המאה האחרונה לעשות: להעלות את רמת ההוראה, למחות את פיגור החינוך הדרמטי של ארה"ב לעומת מתחרותיה הכלכליות העיקריות, להעניק לאנשים צעירים לשון הנשיא את הכלים להתמודד בכלכלה הגלובלית".

"הנה מה ששר החינוך דאנקן עושה ב-4.35 המיליארד שלו: הוא מעמיד אותם לתחרות. כל אחת מ-50 המדינות + מחוז קולומביה תצטרך לגשת למיכרז. היא תצטרך לשכנע את וושינגטון ברצינות כוונותיה להכניס תיקונים במערכת החינוך שלה. הצעותיה יקבלו ניקוד. ההצעה המושלמת תקבל 500 נקודות. הן יהיו שוות מאות מיליוני דולרים. כאשר המזומנים אוזלים בקופותיהן של המדינות העשירות ביותר מקליפורניה ועד ניו יורק זה יהיה גלגל הצלה. מוטב לזכור שהגרעון הכולל של בתי ספר בארה"ב עומד על 20 מיליארד דולר".

בתי ספר קצת-פחות-ממלכתיים

"הנשיא אובמה ושר החינוך שלו רוצים לכוף את בתי הספר למבחן השגיהם. הם רוצים ששכרם של מנהלים ומורים יהיה מותאם לרמתם ולהצלחתם. והם גמרו אומר לעודד תחרות יצירתית בתוך מערכת החינוך הממלכתית. כלומר, לא בין ממלכתיים לפרטיים כפי שהיו מעדיפים השמרנים --- אלא תחרות בין ממלכתיים קונבציונליים ובין ממלכתיים "מורשים". זה תרגום לא כל כך מוצלח למה שהם קוראים charter school, ואם יש תרגום מוצלח יותר לעברית, אדרבא. אולי תרגום כזה גם יעמיד את רעיון ה-charter school על סדר היום הישראלי. מולטי-מיליונר יהודי בניו יורק רוצה להקים charter school עברי בניו יורק, אולי כדאי גם לנסות בירושלים, או בצפת, או בשדרות".

"בתי הספר המורשים עומדים עכשיו במרכזו של אחד הוויכוחים הציבוריים המעניינים ביותר באמריקה. עניינם, במידה של פישוט, הוא לרופף מאוד את הפיקוח הציבורי, להעניק למנהלי בתי הספר ולמוריו חרויות שלא היו עולות על הדעת בבית ספר ממלכתי לכל דבר. להיפטר משכבות אולי לא-נחוצות להעסיק הרבה פחות אנשי צוות, יועצים, מתאמים, סגני מנהלים ולהעלות בשיעור ניכר מאוד, לפעמים בשיעור ניכר מאוד מאוד, את שכרם של המורים.
בית ספר מורשה אחד שעתה זה קם בשכונה מסובכת מאוד במנהטן, וושינגטון הייטס, מציע למוריו שכר שנתי של 125,000 דולר, פי שניים וחצי מן השכר השנתי הממוצע של מורה אמריקאי. מורי בית הספר הזה סמוכים עכשיו באופן חסר תקדים אל ראש טבלת התיגמולים של שכירים באמריקה. הייאמן? מורה אמיד? אני מעלה בדעתי שאולי אחד מבתי ההשקעות המצליחים ביותר בישראל לא היה מוקם אילו היו מורים אמידים".\

"תנועת בתי הספר המורשים התחילה לפני 18 שנה. היא נולדה במדינת מינסוטה, במערב התיכון של ארה"ב. מאז, היא התפשטה על פני כל אמריקה. יש כיום 4,600 בתי ספר מורשים, ב-41 מדינות, ולומדים בהם מיליון וארבע מאות אלף תלמידים, מתוך 50 מיליון בכל מערכת החינוך הציבורית. יש מקומות שבהם היחס הוא הרבה יותר גדול. למשל, בוושינגטון הבירה, הידועה לשימצה על כשלון מערכת החינוך הציבורית שלה, שליש התלמידים במערכת הציבורית רשומים עכשיו בבתי הספר המורשים. מותר לשער כי לא ירחק היום והרוב יהיו במורשים".

"בניגוד לבתי ספר פרטיים, התלמידים במורשים אינם משלמים כסף. התקציבים באים בדיוק מאותם המשאבים המממנים את בתי הספר הקונבציונליים. תלמידי המורשים נבחרים בהגרלה, לא על פי השגים, לא על פי מנת מישכל, לא על פי מקום מגורים".

דבר והיפוכו

"והתוצאות? הלוא הן שנויות במחלוקות. אוניברסיטה אחת ויחידה, סטנפורד בקליפורניה, הניבה, בתוך שלושה חודשים, שני מחקרים האומרים דבר והיפוכו. מחקר חודש יוני, שהובלט ב'ניו יורק טיימס', הראה כי לא זו בלבד שאין למורשים יתרון, אלא בהרבה מקרים הם מפגרים. מחקר חודש ספטמבר, שהובלט ב'וול סטריט ג'רנל', הראה השגים פנומנליים לבתי הספר המורשים".

"המחקר של ספטמבר השנה בדק 99 בתי ספר מורשים בניו יורק. תלמידים משכונות עוני הנכנסים לבית ספר מורשה בגיל הגן, ונשארים בו עד כתה חי"ת, נוטים לצמצם במידה דרמטית את פער ההשגים במתמטיקה ובאנגלית ביניהם ובין בני גילם בפרוורים עשירים.
הדוח המסויג מאוניברסיטת סטנפורד העמיד על 17% את חלקם של בתי הספר המורשים המצטיינים. בערך מחצית המורשים פחות או יותר שווים לציבוריים הרגילים. אבל ב-37% ההשגים ירודים במידה ניכרת מאלה של הציבוריים. סתירות הצריכות יישוב".

"בתי הספר המורשים מעוררים רגשות מעורבים אצל איגודי המורים. מלכתחילה הם עוררו התנגדות מלאה, שהתרככה במרוצת השנים. האיגודים מנסים, וגם מצליחים במידה לא מעטה, לחדור אל בתי הספר המורשים, ולאגד את מוריהם. זה מנוגד לכוונת המייסדים. בתי הספר האלה נועדו להיות גמישים מאוד. הם צריכים להיות מסוגלים לפטר מורים כושלים.
אני לא אכנס כאן לעניין האיגודים, אני חושב שהקושי ברור. אין טעם להעמיד פנים שאפשר למנוע יוניוניזציה, קודם כול מפני שהחוק מעניק לאנשים את הזכות להתאגד, ושנית מפני ששיתוף פעולה עם איגודי המורים עדיף על האלטרנטיבה. אבל, השאלה תמיד היא הכמות וההיקף".

"בתכנית ההמרצה שכפה הנשיא אובמה על הקונגרס בתחילת השנה היו 787 מיליארד דולר. תכנית החינוך הנועזת שהזכרתי מקודם אינה מגיעה אם כן אפילו לאחוז אחד של כספי ההמרצה. אבל האין זה מובן כמעט מאליו שזו השקעה כדאית? האין זה מובן מאליו שמימון החינוך אינו יכול להידחות עד לאחר המשבר. מימון החינוך הוא חלק מן הפתרון".

"מוח קוריאני, כסף קוריאני"

"דיברתי כאן הרבה על אמריקה, אולי קצת יותר מדיי, אנחנו כולנו חוטאים בעודף אמריקנוצנטריזם, אף על פי ששגשוגה של ישראל וסיכויי שיורה קשורים במידה גוברת והולכת במקומות אחרים. ממילא מותר גם ללמוד מנסיונם של מקומות אחרים.
אנחנו יודעים את תוצאות ההתערבות המסיבית של ממשלות מזרח אסיאניות בפעילות הכלכלית. אני חושב שכמעט כל תלמיד במבוא לכלכלה שמע את ההגד הכמעט-קלאסי, "ב-1957 לדרום קוריאה ולגאנה היה אותו התוצר המקומי הגולמי". אין כמעט צורך להשלים. דרום קוריאה היא מעצמה תעשייתית מתקדמת, גאנה היא נתמכת סעד בין לאומי המתפרנסת מיצוא חומרי גלם".

"יפאן, דרום קוריאה וטייוואן שתי האחרונות היו באותו הזמן רודנויות צבאיות ברוטליות יצקו מזומנים כבדים אל תוך מערכות החינוך שלהן. ביפאן ב-1978 חלקן של האוניברסיטאות בתקציבי המחקר והפיתוח הלאומיים עמד על 20%. בדרום קוריאה, בין 1990 ל-1998, הוצאות המחקר והפיתוח באוניברסיטאות עלו בפאקטור של חמש, מ-341 מיליון דולר ל-1.6 מיליארד. מספר החוקרים באוניברסיטאות הוכפל ויותר, מ-21 אלף ל-51 אלף. אגב הנתונים האלה באים מספר הנקרא Crisis and Innovation in Asian Technology, משבר וחידוש בטכנולוגיה האסיאנית. מספר הדרום קוריאנים הנכללים באינדקס הפירסומים המדעיים בעולם, SCI, עלה מ-27 ב-1973 ל-10,918 ב-1999".

"המשבר הפיננסי של אסיה, בסוף שנות ה-90, הביא את דרום קוריאה ליוזמת חינוך נועזת, שנקראה, בתרגום מאנגלית, מאין לי ידיעה בקוריאנית, "מוח קוריאני 21" Brain Korea 21 . המשימה היתה להפוך תריסר אוניברסיטאות דרום קוריאניות למכוני מחקר מן המעלה הראשונה. הממשלה הקצתה מיליארד ו-400 מיליון דולר לשבע שנים. אני חושב שהתוצאות מדברות בעדן".

"בטכניון בחיפה, לעומת זאת, יש עכשיו רק משרה אחת יותר בסגל החוקרים ממה שהיתה לפני 30 שנה; בירושלים ובתל אביב נרשמה ירידה דו-ספרתית במשרות ההוראה והמחקר. אילו התבקשתי להגדיר מצב חירום היפותטי, אין זה כלל מן הנמנע שהייתי בודה מלבי נתונים כאלה".

"האין זה מובן מאליו לאן כל זה מוביל? ואני אומר את זה בייחוד מפני שבזמן האחרון שמה הטכנולוגי והמדעי של ישראל זהר באותיות של נוגה. מה חבל שלא ביקשתי להקרין על המסך כאן את עטיפת הספר, שזה מקרוב התפרסם בארה"ב, Start-Up Nation אומת ההֶזנֵק -- סיפור הנס הכלכלי של ישראל. הספר הזה צריך להישלח לכל מהדקי החגורות, לכל ניצי התקציב, לכל המאזנים ומנהלי הפנקסים. זה הזמן להעזה, לא לקמצנות".

המרידה נגד האסתטיקה

"לבסוף, כמה מלים על סטנדרטים. על קונפורמיות. על תלבושת אחידה. אני חושב שאין דבר נועז פחות בעולם העסקים של ישראל ממקטורן ומעניבה. זה מובן מאליו. זה לא היה תמיד מובן מאליו. אני זוכר את אחת המחלוקות הציבוריות הנוקבות ביותר של ילדותי המוקדמת, 1966 אם אינני טועה. פתחו אז את מלון הילטון בתל אביב. אל מסיבת הפתיחה הוזמנו כמובן שועי הארץ. אחד המוזמנים היה שר התחבורה, מצביא מלחמת העצמאות משה כרמל. הוא הופיע בתלבושת השרד הרגילה שלו, זאת אומרת במכנסי חאקי ובחולצת חאקי. השוער לא הרשה לו להיכנס. כבוד השר, כאן צריך ז'אקט ועניבה".

"ישראלים קראו אז לעניבה, בביטול, "דג מלוח". אני זוכר שבעתון ילדים התפרסם ויכוח "בעד ונגד הדג המלוח". המרידה בעניבה ובז'אקט היתה כמובן חלק מן המרידה הכללית של הציונות הסוציאליסטית נגד גינוני הסרק של הבורגנות. המרידה לא הסתיימה שם. היא היתה מרידה נגד אסתטיקה, היא היתה מרידה נגד צחות לשון, היא היתה מרידה נגד רעיונות אבסטרקטיים, היא היתה מרידה נגד האמצעים ולטובת המטרה. היא הניבה הצלחות גדולות והיא גם הניבה ציניות וחיספוס והצדקה של קיצורי דרך מכל הסוגים. לא היה זמן לעצור שעל מנת לחשוב, לא היה מקום להתחרט מפני שחרטה היא חולשה".

"אבותינו המייסדים ואמותינו המייסדות היו גיבורים נערצים. אני חוזר ומשתומם איך ישראל חוזרת ומחמיצה כמעט כל הזדמנות להיזכר בהם, ולציין את יובלותיהם. השנה המאה לעליה השניה הוחמצה מעיקרה. השנה המאה לעתון היומי העברי הראשון בארץ הוחמצה מעיקרה. הוחמץ יום השנה המאה לאגודת השומר. אני מקווה שאולי השנה המאה לקיבוץ הראשון לא תוחמץ, זה עומד לקרות ב-2010. ב-2013 ימלאו מאה שנה לנצחונה ההיסטורי של העברית במלחמת הלשונות".

"אבל אבותינו ואמותינו גם הנחילו לנו ואקום של סטנדרטים. הם לימדו אותנו להקל ראש במראה החיצוני, בלבוש, בדיוק הלשוני. הם שנאו את האלגנטי, מפני שבעיניהם האלגנטי היה מראית עין, והם שנאו מראיות עין. הם התעניינו רק בגרעין, לעולם לא בקליפה. ממש כפי שהתעניינו במטרה, מבלי להתעניין באמצעים. האמצעים הם עניינה של כל מדינת חוק. אין מדינת חוק בלי אמצעים. חוקת שלטון עוסקת רק באמצעים, לא במטרה.
המחיר על פניית העורף לאמצעים הלוא הוא משולם בארץ יום יום. אני שומע שתלמידי בתי ספר תיכוניים נבחנים באזרחות רק בשתי יחידות. אין להם אפילו האופציה להיבחן בשלוש או בחמש. ספרי האזרחות שוממים מכל מחשבה ביקורתית. אילו היו נוהגים כך במתמטיקה, או במדעים, או באנגלית היה קם קול צעקה".

כמו הזיה בבית השחי

"אבל אין לך ביטוי מובהק בשאלת המטרה והאמצעים יותר מאשר הלשון שאנחנו מדברים, או כותבים. יצא בארץ זה לא כבר ספר ששמו "ישראלית שפה יפה", מאת פרופסור באוניברסיטת קווינסלנד, אוסטרליה. הוא מציע לקדש בחותם השלמות את ההשחתה ההיסטורית של האסתטיקה הלשונית. בעיניו, כל שגיאה, כל ברבריות לשונית, כל שיבוש וכל דלות הם תוצאה של התפתחות טבעית. כן, טבעית בהחלט. כמו הזיעה בבית השחי שאנחנו משתדלים למחות. כמו ריח הגוף. כמו הפרשה".

"הספר הזה נעשה רב מכר. זמן קצר אחר כך התפרסם ספר אחר שכולו הקנטה ובוז. המצאת העם היהודי מאת פרופ' שלמה זאנד. ספר שגורם עכשיו נזק עצום לעניינה של ישראל. ספר שאין בו אפילו מחשבה מקורית אחת, אבל הוא נעשה עכשיו נכס צאן ברזל של התנועה העולמית הגוברת נגד הלגיטימיות של קיום ישראל. בשבוע שעבר הופיע מאמר ארוך על הספר הזה ב'פייננשל טיימס' של לונדון, ולצדו התפרסם איור גדול: יד מקלפת את המגן-דויד מדגל ישראל. אני מסופק אם משהו מעין זה נראה באיזשהו עתון אירופי מאז ימי גרמניה הנאצית. דרור נקרא לשנאה הוולגרית ביותר".

"שני הספרים האלה של פרופ' צוקרמן על העברית, של פרופ' זאנד על העם היהודי היו רבי מכר בישראל. הם הונחו על שולחנו של מעמד בינוני ליברלי, הם נידונו בארוחות בוקר וערב. שניהם מניפסטים של ניהיליזם. שניהם תוצאה של ויתור על סטנדרטים ועל אסתטיקה. העברית שלנו, או הישראלית שלנו, נעשתה שוות ערך של דיאלקט. היא רצוצה, היא טנטטיבית, היא מנסה להגיד משהו, אבל רק לעתים רחוקות מצליחה להביע אותו במידה של דיוק. היא מחוסרת ניואנסים, היא זקוקה להגזמות, להפרזות, לסימני קריאה ולהרמת קול מפני שאין לה עוד כוח הנובע מצירוף המלים ומתחבירם".

"מרכיב מסקרן אחד ברפורמה המתוכננת בארה"ב הוזכר ב-21 בספטמבר בפגישה של מושלי מדינות ושל ראשי חינוך בוושינגטון. הם דיברו שם על הצורך בסטנדרטים, מפני שבהיעדר סטנדרטים לא יהיה שיפור, ובהיעדר שיפור יפחתו הסיכויים להתחרות בכלכלה הגלובלית. בין השאר הם דיברו שם על הצורך להנחיל לצעירים אמריקאיים את היכולת אני מצטט "לנתח כיצד בחירה של מלים מעצבת את משמעות הטקסט ואת נימתו; לפתח סגנון וטון של כתיבה שיהלום את המטרה ואת הקהל; ולהגיב באופן בונה, קונסטרוקטיבי, כדי לאפשר את התפתחותה של שיחה על יסוד הזנה הדדית".

"על זה דיברו בוועידת מושלים. על זה צריך לדבר כאן, בוועידה של אנשי עסקים. אין דבר יותר מבטיח, יותר רווחי ויותר מתקן מסטנדרטים. הסטנדרטיזציה של הלשון איפשרה את התרחבות ההשכלה. ההשכלה איפשרה את המהפכה התעשייתית. אין זו לפי דעתי הגזמה לקרוא לא רק לתקציבי חינוך גדולים הרבה יותר, לא רק לשיפור מעמד המורים, אלא גם לתנועת השכלה, למאמץ חברתי ותרבותי להחיות את הסטנדרטים".