איש העשור: ג'ורג' דאבליו בוש, המהרס

החרדה הגדולה ביותר ב-31 בדצמבר 1999 נגעה לרגע שבו מחוגי השעון ייפגשו בשעה 12. "חיידק המילניום" עמד להסב את שעון העולם לשנת 1900, למחות את כל רווחי הבורסה של 99 השנה הקודמות, לבטל את שטרי החוב ואת דו"חות החנייה של המאה ה-20, ולהניב לכל הפחות מיתון כלכלי קל. ההכנות לקראת האסון הבלתי-נמנע-כנראה של חצות הלילה היו גדולות ויקרות לאין שיעור מן ההכנות לקראת האסון הנמנע בהחלט של 11 בספטמבר 2001.

ב-31 בדצמבר 1999 מדד הנאסד"ק השלים עלייה של 70%, ושכנע די הרבה אנשים רציונליים שאין להם עוד מושג בפיננסים. "הכלכלה החדשה" היתה המוטו של חמש השנים הקודמות. רב-מכר אופייני בחודשים ההם נקרא "דאו 36,000". קרנאי הגידור הפטפטן ג'ים קריימר, שנעשה אשף בורסה ברשת טלוויזיה, הודיע כי הוא נמנע מלקנות מניות של חברות רווחיות. כך ממש. הגיונו התיישב עם הגיון השוק. הלהיטים הגדולים ביותר בבורסה היו חברות עם יחס של 1 ל-500 בין הכנסותיהן לבין ערך השוק שלהן.

כלכלנים קלאסיים מחו את אגלי הזיעה ממצחיהם, והוציאו את עקומת פיליפס המפורסמת לגמלאות. מי אמר שתעסוקה מלאה גורמת אינפלציה? קווי הייצור בדלתא של נהר הפנינה, דרום-סין, העניקו לאמריקה פוליסת ביטוח מפני אינפלציה.

פילוג בשורות אופ"ק העניק לה פוליסת ביטוח מפני מחירי נפט גבוהים. בקיץ 1998 היה אפשר לקנות דלק (במקומות מסוימים) ב-80 סנט לגלון, או ב-72 אגורות לליטר. בעלי התחנות הרוויחו יותר כסף ממכירת בקבוקי סודה.

ב-31 בדצמבר 1999, עליונותה של ארה"ב בעולם היתה חד-משמעית, ללא עוררין, נצחית ומושלמת. רוסיה עמדה בעיצומה של התמוטטות פיננסית ופוליטית. סין היתה הדלתא של נהר הפנינה. האנשים המפחידים ביותר בעולם היו מיליציונרים סרביים.

קיצונים איסלאמיסטיים היו בדרך כלל בעיה ישראלית, הודית (קשמיר) ורוסית (צ'צ'ניה). איראן עתה זה בחרה כוהן דת מתוק שפתיים לנשיא, ואיש לא שמע על אחמדיניג'אד. צ'אבס אמנם כבר ישב על כס הנשיא בוונצואלה, אבל לא היה יותר מקוריוז.

טעמה של הדמוקרטיזציה הגדולה עדיין עמד על שפתי המערב. בין האוקיינוס השקט לבין האוקיינוס האטלנטי, רק בשתי ארצות אירופיות קטנות אנשים לא יכלו להפגין בכיכר העיר מבלי להיאסר (סרביה ובלארוס). פשוט לא היתה עוד אלטרנטיבה מתקבלת על הדעת לדמוקרטיה הקפיטליסטית.

המגדלים נופלים, תמיד נופלים

עשר שנים אחר-כך, רוב האפיונים של הפסקאות האחרונות נקראים במידה של חוסר אמון. אנחנו הרי יודעים מה קרה. מה משונה שאחד מרבי המכר האינטלקטואליים של שלהי המאה ה-20 נקרא "המגדל הגאה", מאת ברברה טאקמן (טוכמן), שעסק בשגשוגו של המערב בשלהי המאה ה-19, על סף הקטסטרופה של מלחמת העולם הראשונה.

מגדל, או מגדלים, נטו לציין קליימקסים של ציביליזציה, אולי עוד מזמן שהמלך נמרוד ניסה לבנות את מגדל בבל. המגדלים - המטאפוריים או הפיזיים - נופלים, תמיד נופלים.

האין זה אפוא סביר בהחלט, בתהליך הרציני רק לחצאין של בחירת "איש העשור", לחפש את זה הרשאי לתבוע יותר אשראי מכל איש אחר על השינוי המופלג של המשוואה הבין לאומית בין דצמבר 1999 לבין דצמבר 2009?

אפשרות אחת היא אוסמה בן לאדן. מעשה הזוועה של אוסמה מנע התאוששות כלכלית מוקדמת בארה"ב, הניע את הבנק המרכזי לשרשרת של הורדות ריבית, והתחיל בזה - אם גם בעקיפין - את התנפחותה של בועת הנדל"ן. מעשה הזוועה של אוסמה דחף את ארה"ב לשתי מלחמות באסיה, שעלו לה טריליון דולר ויותר, הסבו לה נזק פוליטי עצום, הרחיבו את מעגל המתגייסים לצבאות הג'יהאד - ולא הניבו ניצחון.

אבל אחריות סמלית, או פואטית, אינה מספיקה כדי להניח את כתר הקוצים על ראשו. התואר הזה ראוי יותר למישהו שמעשיו הניבו במישרין את התוצאות. אם אנחנו מניחים שירידתה של ארה"ב - "שקיעה" תהיה בינתיים קצת מופרזת - היא הסיפור החשוב ביותר של העשור, עלינו לחפש אמריקני.

הגיע ללא תוכניות גרנדיוזיות

היש אמריקני יחיד הראוי לאשראי גם על נסיגתה הפוליטית של ארצו וגם על נסיגתה הכלכלית? ספק. הקורא ארך האפיים יזכור את הזהרתי שתהליך הבחירה הוא רציני רק לחצאין.

אבל הואיל ומשימתי כאן אינה להשתמט מבחירת איש העשור, אני מציע להעניק את התואר הזה לג'ורג' דאבליו בוש.

בוש הגיע אל הנשיאות חף מכל הבנה היסטורית. המעשיות שסופרו לפני עשר שנים על בורותו היו כמעט גרוטסקיות, ובוודאי מסמרות שיער. כאשר עדיין היה רק אחד הטוענים למועמדות מפלגתו לנשיאות, ב-1999, בוש שאל את אחד ממתדרכיו (דב זקהיים, מומחה בולט לענייני ביטחון), "דב, בשביל מה אנחנו צריכים צבא?".

בוש הגיע לבית הלבן ללא תכניות גרנדיוזיות. אם בכלל, נדפו ממנו ניחוחות של זהירות רפובליקנית קלאסית, משהו שלמד בבית אבא. בזמן מערכת הבחירות של 2000 הוא הזהיר מפני "עודף יהירות" בענייני חוץ, וקרא לצמצם את ההגדרה הגיאוגרפית של "האינטרס הלאומי". למרבה העניין, הוא השמיט אז מרשימת האזורים החיוניים לביטחונה של ארה"ב את דרום אסיה ואת מרכזה.

נפילת מגדלי התאומים העניקה סיבה לנשיאותו של בוש. כאשר הנשיא עמד על עיי ההריסות של המגדלים, קסדת מכבי אש על ראשו, והבטיח לתפוס את שולחי הרוצחים, רודי ג'וליאני נאנח לרווחה, ואמר (כפי שחזר אחר-כך וסיפר): "איזה מזל שבוש הוא הנשיא". כלומר, איזה מזל ש-570 קולות בפלורידה חסמו את כניסתו של אל גור לבית הלבן.

לפחות שנתיים הצליח בוש לשמור על אנחת הרווחה הזו. במאי 2003 הוא לבש מדי טייס, ונחת על סיפון נושאת מטוסים, כדי להכריז ניצחון במלחמת עיראק, תחת כרזת ענק "המשימה הושגה". כמובן, מלחמת עיראק האמיתית עדיין לא התחילה ביום ההכרזה. שנה וחצי אחר כך, בבחירות הבאות לנשיאות, האמריקנים כבר ידעו שמלחמת עיראק אינה עולה יפה - אבל ברוב קטן הם עדיין העדיפו את הנשיא עם הקסדה ועם המדים.

על עצם המלחמה בעיראק אפשר להתווכח. אפשר לטעון, במידה של היגיון, שסילוק סדאם חוסיין, הוא כשלעצמו, היה רצוי; שכינון שלטון רוב בעיראק (ממשלה שיעית, בפעם הראשונה בתולדות ארם נהריים) היה צודק; שהגיעה שעתם של הכורדים לקבל זכויות לאומיות. אבל יהיה קשה לטעון שהמלחמה היטיבה עם העיראקים, הגדילה את היציבות הבינלאומית, או קידמה את האינטרסים של ארה"ב.

מעניין שלג'ורג' בוש עצמו היו פקפוקים, כאשר הונחו לפניו ממצאי הביון על תכנית ההתחמשות הגרעינית של עיראק. "זה כל מה שיש לנו?", הוא שאל את מנהל הסי.איי.אי בסתיו 2002. תשובתו המפורסמת של ג'ורג' טנט היתה, שאין מה לדאוג, "זה סל מושחל בטבעת", בתרגום גס.

יועציו של הנשיא הכשילו אותו פעם אחר פעם. פול וולפוביץ, המשנה לשר ההגנה, תואר לא פעם כאדריכל המלחמה. ברגע משונה של אופוריה קלת דעת הוא אמר לעיתונאי, במאי 2003, שיכולתה הגרעינית של עיראק היתה התירוץ המוצלח ביותר והשוויק ביותר לצאת למלחמה. המלחמה עצמה היתה נחוצה כדי להתחיל "רפורמה של האסלאם", לא פחות ולא יותר.

"בזבזתי את כל ההון הפוליטי"

ב-2005 באה פרשת אבו-גרייב, שהמיטה קלון על אמריקה ושמטה את הקרקע מתחת לרגליה. במקום להדיח מיד את כל האחראים, בוש, כיאה לחינוכו הפאטריצי, העדיף להיות "נאמן". ב-2006 הוא כבר ידע מה גדול המחיר.

ברגע מפתיע של גילוי לב, בתדרוך פומבי לעיתונאים, הוא אמר, "בזבזתי את כל ההון הפוליטי שלי על המלחמה". ההון הפוליטי שלו אינו חשוב. הוא בזבז את הונה הפוליטי של ארצו, הרס את המוניטין שלה, השניא אותה גם על רוב ידידיה, והחליש את כושר הרתעתה.

הוא אמנם הצליח להוציא מתוק מעז, כאשר - באקט של אומץ לב, נגד רצונה הברור של דעת הקהל, נגד עצתו המפורשת של הממסד הפוליטי - הוא שלח תגבורת ניכרת לעיראק, והצליח להפוך את הקערה על פיה. מלחמת עיראק לא הסתיימה בתבוסה צבאית, וזה חשוב מאוד כשלעצמו. אבל מלחמת עיראק הסתיימה בתבוסה אסטרטגית, וזה חשוב עוד יותר.

בערוב נשיאותו, ג'ורג' בוש - איש חביב ומסביר פנים - הועמד במרכז הקריקטורה של "האמריקני המכוער". ספק אם היה אי-פעם נשיא אמריקני שנוא ממנו. זו טרגדיה אישית, זו טרגדיה לאומית, זה אסון היסטורי. היסטוריונים לא מעטים כבר נמנו וגמרו, שג'ורג' בוש הוא "הנשיא האמריקני הגרוע ביותר מאז ומעולם".

בוש עצמו סמוך ובטוח שההיסטוריונים של העתיד ישנו את דעתם. הוא מזכיר לעצמו את הארי טרומן, הנשיא ה-34 של ארה"ב, שהתחיל את המלחמה הקרה נגד ההתפשטות הסובייטית, והדף פלישה קומוניסטית בקוריאה. טרומן סיים את נשיאותו עם שיעורי הפופולריות הנמוכים ביותר של איזשהו נשיא, לפניו או אחריו.

נדרש עוד דור כדי להבין שהוא היה מנהיג משיעור קומה היסטורי, ואלמלא נחישותו ואומץ לבו, הדמוקרטיה המערבית אולי לא היתה מחזיקה מעמד (וישראל לא היתה זוכה בהכרה אמריקנית). נראה. כרגע, בהיעדר הפרספקטיבה ההיסטורית, אני חושב שג'ורג' דאבליו בוש ראוי להיות "איש העשור" על תפקידו בשחיקת כוחה של ארצו בזירה הבינלאומית.

גם הוא הופתע בספטמבר 2008

אחריותו למפולת הפיננסית כנראה קטנה יותר מזו של אלן גרינספן ושל יורשו בנגידות הבנק המרכזי, בן ברננקי. שניהם לא עמדו במשימה ההיסטורית של הנגיד, "לחטוף את קערת הפונץ' באמצע המסיבה". משני הנגידים, אחריותו של גרינספן כבדה הרבה יותר. סוף-סוף, הוא כיהן שם 18 שנה.

השתתפותו של בוש בניהול הכלכלי היתה קטנה הרבה יותר מהשתתפותו במדיניות החוץ. אבל הוא היה הנשיא שהתנער מרוב כללי הזהירות הפיסקלית, הגיש תקציבים גירעוניים שנה אחר שנה, הגדיל את החוב הלאומי, וחיבר את ורידיה של ארה"ב לאינפוזיה בלתי-פוסקת של דולרים מסין ומיפן.

ליהמן ברדרס נחתו עליו, בספטמבר 2008, כמעט כפי שנחתו על רובנו: בהפתעה איומה. זה כשלעצמו ציון שלילי מאוד למנהיגותו. תגובתו היתה רדיקלית. הוא נענה לעצת יועציו, והתיר את ההתערבות המאסיבית ביותר של איזושהי ממשלה אמריקנית בתהליך הכלכלי.

600 מיליארד דולר הוקדשו להבטחת שיורם של הבנקים הגדולים ושל ענפי המשכנתאות והביטוח. מה היה קורה בהיעדר ההתערבות ההיא? הדעת נותנת שהיינו עכשיו בעיצומו של שפל כלכלי משיעורו של שפל שנות ה-30, או אולי גדול ממנו. התוצאות לא היו פוסחות על איש מאיתנו.

ג'ורג' בוש עשה מה שצריך, אבל רק לאחר שלא עשה מה שצריך לאורך זמן. זה מה שקרה בעיראק, זה מה שקרה בפיננסים. שמונה שנות נשיאותו היו ארוכות, ארוכות מדי. יעבור הרבה זמן לפני שתינתן סיבה להתגעגע אל מנהיגותו. *

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com