רוני פינקוביץ' | במאי

גיל: בן 45 אישי: נשוי פלוס 3, מתגורר ברמת השרון השכלה: ניסן נתיב ותואר שני מאוניברסיטת מידלסקס רזומה: הופיע בסרטי קולנוע, שיחק בתיאטרון באר שבע ובהבימה, ביים מחזות פרי עטו, והיה*במאי הבית של הבימה ושל תיאטרון חיפה. שימש גם כמנכ"ל תיאטרון חיפה

אחרי הפסקה ארוכת שנים חזר רוני פינקוביץ' ללמד משחק פיזי בבית צבי. רק שבסיבוב הזה, כשהוא עומד מול הסטודנטים שלו, הוא נשען על קב אחד. "ללמד משחק פיזי ככה אילץ אותי לשנות גישה", אומר פינקוביץ', 45, שחקן תיאטרון ("הנפש הטובה מסצ'ואן", "הדיבוק"), קולנוע ("בחינת בגרות", "שתי אצבעות מצידון"), טלוויזיה ("חדר מלחמה"), במאי תיאטרון ("פרודו", "מותו של סוכן", "עוץ לי גוץ לי") ולשעבר מנהל תיאטרון חיפה - ומשנה שוב את תנוחתן של רגליו הארוכות, הנוטות לאבד תחושה מאז החמירה מחלת הטרשת הנפוצה שעמה הוא מתמודד זה עשרים שנה. לפני שלוש שנים, כשהתקשה כבר להסתיר את מצבו, התראיין וחשף את מחלתו. "ברגע שזה יצא מתוכי, זה הפך למשהו אובייקטיבי. הייתי חייב להתמודד עם העובדה שאני חולה".

החשיפה הייתה כרוכה במשבר?

"לא, כי הייתי מספיק בשל כדי להרגיש שירד ממני נטל גדול. לא רק שזה לא חיבל לי בעבודה, התקופה שאחרי הפרסום הייתה פורייה ופרוגרסיבית. אני מרגיש מחוזר ומפונק. את יודעת, אמרתי שם משפט מטופש, שאני מודה לאלוהים שיש לי טרשת, אז אני לא. אבל באו איתה נדוניות שלא הייתי זוכה להן בלעדיה".

אתה משתמש בה?

"כל חולה משתמש במחלה שלו, כי באיזשהו אופן היא גורם שומר ומגונן. יותר משאני משתמש במחלה, היא משתמשת בי. הייתי אדם יותר כוחני, וכמו רוב הכוחניים הייתה לי גישה מאוד לא נוחה כלפי חולשות. היום אני יכול לקבל ולהבין אותן, ולחוש חמלה, שהפכה לחלק ממני. כמו שהשרירים שלי התאבנו, משהו בלב התרחב".

לטרשת לא היה קשר לוויתור על קדמת הבמה לטובת הבימוי.

"מבחינתי משחק הוא לא אופציה. אני לא יכול לשחק, כי הדבר הכי חשוב במשחק הוא היכולת לקיים מצבים, ועוד כתלמיד הרגשתי קושי גדול להיכנס אליהם. אני מעריץ שחקנים, ואני חושב שיש זילות של המקצוע - בחוסר הברירה שלהם לתמרן בין צילומים, חזרות, הצגות. עבודה בתיאטרון דורשת יותר ריכוז, השקעה ורצינות. אני מרגיש כמיהה לתהליכים ארוכים ועמוקים".

שעולים הרבה כסף, שאין.

"התקצוב של התיאטרון בישראל, שעל פניו נדמה כנדיב, הוא שערורייה. שערורייה שנובעת מאובדן ערכים וחזון. ואני מאלה שחושבים שהנקמה תבוא. חוסר השקעה מסיבית בתרבות יביא לתוצאות קשות, כמו מישהו שלא ישן מספיק ומפסיק לחלום. הוא לא ישתעל, אבל יצא מדעתו. התיאטרון הוא משהו שצריך לעבד ולעכל אותו. לא סתם צומחים גורמים משיחיים, חומרנות, ואחר כך אלימות. אין עוגן".

המצב לא מפתה אותך לחזור לניהול תיאטרון.

"זה בטח לא מפתה לחזור למשרה ציבורית. הצמיחה שלי במקום אחר. אני בהתכנסות לדברים שמעניינים אותי. מעסיק אותי להיכנס לחדר קטן עם מעט אנשים".

אין געגוע למחיאות הכפיים? להכרה?

"להפך. זה מאיים עליי. שיהיה ברור, אני מעדיף הצלחה על כישלונות, מחמאה על נאצה, אבל רייטינג מעביר בי צמרמורת. עם השנים אפילו השתחוות בסוף ההצגה קשה לי. אני מעדיף את הקובייה ההונגרית של חדר החזרות".

אתה נשמע מנותק ממה שקורה סביבך. כל במאי רוצה שההצגה שלו תהיה להיט.

"ושהקהל ייהנה. אבל הנטייה שלי בשנים האחרונות היא לביטוי אישי, לנאמנות לעצמי. כשעשיתי את 'אקווס' הרגשתי קרוב לחומר, משהו פסיכולוגיסטי שעוסק בנורמליות. הרגשתי שאני מצליח להביא חלקים מהעולם הפנימי שלי. זה לא הפך להצלחה קהלית, אבל זאת הייתה אחת החוויות המכוננות שעברתי".

אתה עובד הרבה כדי להרגיש ביטחון?

"זה מכניס אותי לאסופה של פשרות. בעולם מתוקן יכול להיות שהייתי צריך לעשות פחות, כי הכמות באה על חשבון האיכות. פשרה נשמעת מילה איומה ונוראה, אבל אני מודע לזה שחלק הארי של החיים הוא פשרה".

איך אתה מתמודד עם העתיד?

"במצב של מחלה ההתמודדות היא אקוטית, אפילו שאף אחד, כולל את, לא חי בתחושה שאנחנו קרובים למוות. אני מוטרד יותר ממה יקרה לילדות שלי. בשבילי כל יום שעובר הוא מאבק על המטר הבא".

נערכת כלכלית?

"לא. במהלך המשבר הכלכלי, אנשים שהשקיעו בקרנות פנסיה חטפו לפנים. אין ביטחון. למרות שלמדתי שצריך להרוויח יותר ולהוציא פחות, נכשלתי בזה. אני לא מצליח לשלוט ביצרים. אבל התחתנתי טוב, נולדו לי שלוש ילדות טובות, ואני שמח בחלקי. עוד יתרון של מחלה כזאת הוא שאם אתה רוצה או לא אתה מחויב להווה. כל רגע מחייב היערכות. אין שעה מבוזבזת. העתיד שלי מסדר את עצמו לטוב ולרע. אני יודע שהוא מחכה מעבר לפינה, ושאולי אפילו לא אגיע אליו".

צרו איתנו קשר *5988