"ישראל - אי של ישראלים עשירים בים של עבדים פלסטינים"

ערב בואו של רה"מ בנימין נתניהו לארה"ב, מפרסם "ניוזוויק" מאמר ביקורת נוקב ביותר, שטוען שלא ביטחונה של ישראל עומד בראש מעייני נתניהו אלא שמירה על מעמדו כראש הממשלה. הוא מוצג כ"בוס שכונתי", שממוקד בחיזוק כוחו האישי, ולא כווינסטון צ'רצ'יל, כפי שהוא אוהב לראות את עצמו, אומר השבועון.

רה"מ מתוכנן להגיע מחר (ב') לוושינגטון, שם ינאם בוועידה השנתית של אייפא"ק. הוא ייפגש עם שר ההגנה, רוברט גייטס, וקרוב לוודאי עם שרת החוץ, הילארי קלינטון. גם פגישה עם סגן הנשיא, ג'וזף בידן, אפשרית. כן מתוכנות לרה"מ פגישות עם מחוקקים על גבעת הקפיטול.

פאריד זקאריה, עורך המהדורה הבינלאומית של "ניוזוויק" ומגיש תכנית חדשות החוץ הפופולרית GPS בסי.אן.אן., כותב בטורו השבועי: "... לאחר שבחנתי את ממשלת נתניהו במשך השנה שחלפה, הגעתי למסקנה שראש הממשלה למעשה אינו רציני כאשר הוא מדבר על האיום האיראני. אם התמודדות עם עלייתה של איראן היתה עומדת בראש מעייניו, האם הוא היה מתיר קריסת יחסי ישראל עם ארה"ב, שסיועה הצבאי, הפוליטי והכלכלי הוא חיוני להתמודדות עם האתגר האיראני?".

"אם מאבק באיום האיראני היה עומד בראש סולם העדיפויות שלו, האם רה"מ לא היה צריך לשעבד את השיקולים המקומיים הקטנוניים לאינטרס של חיזוק היחסים עם ארה"ב בכל דרך אפשרית?" כותב השבועון. "ביבי אוהב לראות את עצמו כווינסטון צ'רצ'יל, שמזהיר את העולם מפני הסערה המתקרבת, אבל הוא צריך לזכור שהאובססיה היחידה של צ'רצ'יל בסוף שנות ה-30 היתה חיזוק הברית עם ארה"ב, בלי להתחשב במחיר, בוויתורים ובפשרות שהיה עליו לקבל".

זקאריה מציין, כי ישראל מוצאת עתה את במצב ייחודי, שבו יש לה אינטרס אסטרטגי משותף עם המדינות הערביות הגדולות ועם ארה"ב: מאמץ להדביר את שאיפות איראן להגמוניה אזורית ולבלום את מאמציה לפתח נשק גרעיני. האתגר הגדול ביותר של המדינות הערביות המתונות הוא שאיראן הפקיעה את הנושא הפלסטיני, עובדה שמונעת מהן לצאת נגד טהראן בגלוי.

ישראלים עשירים, עבדים פלסטינים

"מה שהמדינות הערביות המתונות מבקשות מישראל, שוב ושוב, בגלוי או מאחורי הקלעים, הוא שממשלתה תעשה התקדמות מסוימת בתהליך השלום, ולו למראית עין בלבד", הוא כותב. "... אבל בשלב זה נראה שישראל אינה מוטרדת בדרך כלל מהסכנות שמצטיירות באופק, ושהיא אינה מוכנה לעשות ויתורים ממשיים כלשהם כדי להתמודד עם הסכנות האלה".

השבועון מציין, שלכאורה יש לישראל סיבה להיות רוויית תקווה: גדר הביטחון מצליחה למנוע פיגועי טרור וכלכלתה עושה חיל: "הרפורמות הכלכליות, שרבות מהן הוביל נתניהו בין 2003 ל-2005, בהיותו שר האוצר, האיצו את המהפכה היזמית במדינה. מדיניות מוניטרית נבונה ייצבה את הכלכלה הלאומית. התוצאה היתה דרמטית. ישראל רשמה צמיחה בסביבות 5% לפני המשבר הכלכלי הגלובלי והתמ"ג שלה הצטמק רק במעט ב-2009, כאשר כמעט כל כלכלות תבל קרסו תחתיהן. ישראל נעשתה מדינה עשירה, עם הכנסה חציונית שנתית של 37 אלף דולר (בהתאמה לכוח הקניה של השקל), הכנסה גבוהה יותר מאשר אלה שבסינגפור, הונג-קונג, אירלנד וכמה מדינות בארה"ב, ונמוכה רק במקצת מההכנסות החציוניות בבריטניה ובשווייץ".

"אלה חדשות מצוינות, שמהוות הוכחה ליכולת, לכישרון ולדחף של הישראלים", כותב בעל הטור. "אבל חדשות אלה גם מרדימות את המדינה ויוצרות תחושת שווא של שאננות. ישראל מוסיפה לחיות בסביבה איומה מבחינה אסטרטגית: ארגונים רדיקליים שואפים להלחם בה, רוב שכנותיה מסרבות אפילו להכיר בקיומה, ובעולם הרחב הולכת וגוברת העוינות כלפיה".

"ובינתיים, הבעיה המרכזית של ישראל חיה וקיימת: היא מושלת ביותר משלושה מיליון פלסטינים ... ככל שהם מתרבים, מעמדה של ישראל כמדינה דמוקרטית נעשה יותר ויותר סבוך; היא נראית יותר ויותר כאי של ישראלים עשירים בים של עבדים פלסטיניים", אומר "ניוזוויק".

"ביבי נתניהו נושא נאומים חוצבי להבות על הצורך להגן על ישראל, אך כאשר מגיע הזמן לפעול, הוא מרכיב קואליציה של מפלגות קיצוניות, עושה להן ויתורים בנושאים מכריעים, נותן להן יד חופשית לחתור תחת ביטחונה של ישראל ופונה לאינסטינקטים הפופוליסטיים ביותר של הציבור הישראלי, והכל כדי להבטיח כדי שהוא יוכל להוסיף לשבת על כס ראש הממשלה", אומר השבועון. "רק מעט ממה שעשה נתניהו מצביע על כך שהוא העלה לראש סולם העדיפויות שלו את האיום האיראני, או את האיומים ארוכי הטווח שנובעים מהסכסוך עם הפלסטינים, או שהוא קיבל החלטות קשות כדי להתמודד עמם".

"תשכחו מווינסטון צ'רצ'יל; ביבי נתניהו נראה יותר כבוס שכונתי, שממוקד רק בביצור המשך שלטונו, בעוד שהסכנות סביב ישראל הולכות ומתעצמות מכל הצדדים", כותב "ניוזוויק".